<h1>תוספות רי"ד — מהדורא קמא על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
לפני אידיהן של ע"א שלשה ימים כו'. נכנסת מלכות פרס אחרי' מ"ט דאיהי חשיבא בתרה דכתב וארו חיוא אחרא תנינא דמיא לדוב. קשיא לי מאי מוכחא דאיהי חשיבא בתרה, אילימא מדכתב תנינא ונחשוב מלכות בבל דאיהי חשיבא טפי דהוא קדמייתא, ומאי דאמרי' נמי לקמן משום דהנך משכא מלכותא עד דאתי משיחא, בשלמא רומא משכא, אלא פרס מנלן דמשכא עד משיחא והא כלתה לה בימי יונים, וי"ל דהא דכלתה בימי יונים שלא שלט' יותר על ירושלים, אבל על ישראל שבגלות בבל שלטה מהם עד ביאת המשיח, עיין במהדורא תנינא.
<h2>דף ג.</h2>
היה ר"מ אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא כישראל שנא' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו'. נראה לי דפליג ר"מ עם ר"ש דאמר [יבמות ס"א ע"א] קברי גוים אין מטמאין באהל שנא' ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם ולא הגוים עע"ז קרוין אדם, וס"ל לר"מ דגוים מטמאין באהל, והכי מסתברא מדקתני ר"ש אומר מכלל דרבנן פליגי עלי'.
לומר לך שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ראיתי מקשים דמשמע מהכא דמי שאינו מצוה ועושה אית ליה שכר קצת, והא אמרי' [ברכות ט"ז ע"ב] גבי חתן שהוא פטור מק"ש שאם רצה לקרות ולהחמיר על עצמו אינו קורא, ואמאי, יקרא ויקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה, ותו דאמרי' בפ' המוצא תפילין [צ"ו ע"א] מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ואמאי רצו למחות בידה, תקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה, ונ"ל לתרץ דלעולם גוי שאינו מצווה ועושה אית ליה שכר קצת, וחתן מש"ה אינו קורא משום דמיחזי כיוהרא, שהוא עסוק במצוה ורוצה לכוון את לבו בק"ש, ומיכל בת שאול מש"ה רצו למחות בידה, משום לאו דלא תוסיף עליו, והויא פלוגתא דתנאי [ר"ה ל"ג ע"א] דאית מאן דאמר בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, ואם רצו לסמוך ממחין בידן, משום לאו דלא תוסיף, ואיכא מאן דאמר נשים סומכות רשות, וליכא משום לא תוסיף, וה"ה דפליגי בכל מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות, אבל גבי גוים ליכא למימר הכי, דהא לא נצטוו בלא תוסיף עליו כי היכי דנצטוו הנשים.
יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניא מישאל ועזרי' שלא השתחוו לצל'. ראיתי מקשים אדרבה יבוא נבוכדנצר ויעיד בכל ישראל שהשתחוו לצלם, דהא כולם השתחוו חוץ מחנניא מישאל ועזרי', ותירצו דההיא לאו עדות היא, דאנדרטי של מלכים היתה ולית בה איסורא בהא דהשתחוו לו, כדמוכח בסנהדרין [ס"א ע"ב], ומ"מ משבח חנניא מישאל ועזר' בהא דלא סגידו לי', דאפי' לאנדרטי של מלכים לא השתחוו, ואינו נ"ל תירוץ זה, דקראי מוכחי דלשם ע"ז עבדוה, ואפ"ה לא קשיא משום דפלחו לי' ישראל, דאטו לא עבדי ע"ז כ"א באותה הפעם, אז עבדוה באונס כמה פעמים עבדוה ברצון, ומיהו אע"ג דישראל עבדו ע"ז ועברו על התורה הרבה פעמים, כיון שהיו בהם צדיקים שקיימו את התורה, עדות היא לישראל שקיימו את התורה, לאפוקי גוים שאין בהם צדיקים כלל שקיימוה, דאלו הוו בהו צדיקים לא היה מתירן להן, כמו שלא התיר לישראל כשעברו על המצות.
<h2>דף ה:</h2>
ומי בעינן כולי האי כו'. קשיא לי דלפי האי קושיא משמע דטעמא דמתני' הוא משום דילמא מקריב לי' לע"ז, והא טעמא דמתני' (הוא) משום דאזיל ומודה לע"ז הוא, דהא לקנות מהן ולשאול מהן וללוות מהן וליפרע מהם אמאי אסור אי לאו דאזיל ומודה לע"ז, ויש לומר דטעמא דמתני' משום דילמא מקריב לי' לע"ז הוא, וגזרו לשאת אטו לתת, ולשאול אטו להשאיל, וללוות אטו להלוות, וליפרע מהן אטו לפורען, מיהא קשיא לי דהא בפי' מוכח במתני' דטעמא משום דמודה הוא, מדתני אמרו לו אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן, ויש לומר אע"פ שטעם משנתנו הוא דילמא אזיל ומודה לע"ז, ומכל מקום כ"ז שאינו עסוק לצורך אידו לא גזרו חכמים בדבר, דהא כל השנה נמי מודה גוי לע"ז, ולא אסרו לתת ולשאת עמו משום דדילמא מודה, ודילמא לא מודה, אבל באלו ג' ימים מפני שעסוק בהן לצורך אידו, קים לן דמודה להו לע"ז, דאי לא עסיק בהן לצורך אידו מ"ש הני ג' ימי מכל ימות השנה.
ירושלמי רב חמא בר עוקבא שמע כל אלין מן הכא והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרותיכם, אמר ליה ר' יוסי אין כיני אפילו בגליות, דתני נחום המדי אומר יום אחד בגליות אסור, מאי כדון תמן בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן ליום א' ואסרו להן יום א', ברם הכא בדקו ומצאו שהן עושין צרכיהן לשלשת ימים ואסרו להם ג' ימים.
בארבעה פרקים בשנה כו'. פי' המורה עיו"ט האחרון של חג מפני שהוא יום השלמת קרבנות החג דתנן מי שלא חג וכו' וי"ד בניסן משום פסחים ערב עצרת משום שלמי חגיגה ועולת ראיי', ואינו נראה לי מדמתרצי' התם דלאכילה סגיא בחד יומא והכא דלהקרבה בעינן תלתא יומא, והא התם נמי להקרבה הוא, וטפי בעינן בהקרבה דידן דפסלי דוקין שבעין מדבעינן בהקרבה דידהו כדאמרי' לקמן, ונ"ל שכל טעם בארבעה פרקים אינו אלא משום שמחה שדרך כל ישראל לקנות בשר ולשמוח ביו"ט, ומש"ה בערב ר"ה וערב עצרת ועיו"ט [האחרון של חג ועיו"ט] הראשון של פסח כולם קונים לשחוט, ועיו"ט הראשון של חג ה"ט דלא תניי' בהדייהו, משום דכיון דאיכא שמיני עצרת קמייהו, כל עיקר שמחתן התם משהו לה, כדאמרי' משל למלך שזימן את בניו וביום שמיני עושה משתה גדול כשרוצים להפרד ממנו, והילכך כל עיקר השמחה בשמיני עצרת עבדי לה, אבל ביו"ט הראשון של פסח אין משהין שמחתן ליום שביעי, מפני שאינו רגל בפ"ע וכל עיקר השמחה ביו"ט ראשון קא עבדי לה, ומיהו יש עדיין להקשות כיון שכל ישראל מקריבין פסחי' ושלמי חגיגה ועולות ראיי', אמאי לא אחמור רבנן וקצבו זמן ידוע להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, והא אנן עסקי' בהקרבה טפי מדידהו, ויש לומר אע"פ דאנן עסקי' טפי מנייהו, לא אחמור להודיע, דיש לומר לאכילה זבין, ואפי' אם תימצי לומר להקרבה זבן, דלמא נדרים ונדבו' איכא עלי' או דמי מעשר שני והשתא קבעי למישחטי' מש"ה אין צריך להודיע, עיין בקונטרסי בחולין בפ' אותו ואת בנו.
<h2>דף ו.</h2>
ודילמא נח גופי' טרפה הוה. ואע"ג דחי בתר הכי טובא, ס"ל דטרפה חיה ולפום האי קושיא ס"ל למקשה דמכל החי לשחיין ראשי איברים שלה הוא דאתא, ולא מצינן למידרשיה למעוטי טרפה דהא טרפה חי' ס"ל, אלא הכי מקשה מכל החי למעוטי מחוסר אבר, ואכתי למעוטי טרפה מנלן אליבא דמ"ד טרפ' יולדת, דלא מצית למעוטי מלהחיות זרע, ואליבא דמ"ד טרפה חי' לא מצית למעוטי מאתך, דדילמא נח גופי' טרפה הוה.
איבעיא להו משום הרויחא אסור או דילמא משום ולפני עור כו'. קשיא לי והא טעמא דמתני' מוכח דמשום הרויחא הוא ומשום דמודה לע"ז ולא משום ולפני עור, מדתני אע"פ שהוא מיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן.
<h2>דף ו:</h2>
איבעיא להו נשא ונתן מהו ר' יוחנן אומר אסור וריש לקיש אמר מותר. ירושלמי תני עבר ונשא ונתן עמו מותר, ר' יעקב בר אחא ור' יוסי בשם ר' יוחנן ואפילו ביום אידו, ותניא כן בד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שהוא מכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו, תני נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם, חד דוקינר שלח לר' יודן נשיאה חד דיסקי' מלא דינרים, נסב חד מנהון ושלח לי' שארא, שלח שאל לר' שמעון בן לקיש אמר יוליך הנאה לים המלח, הרי במכירו והרי לשעבר ורשב"ל אמר יוליך הנאה לים המלח כו' עד רבי יהודא נשיאה אדם גדול וביקש ר' שמעון בן לקיש לגדור את הדבר.
תניא כוותי' דריש לקיש כו'. אמר ר' יצחק מפאס זצוק"ל הילכתא כריש לקיש דתניא כוותי', וראיתי אחרים שכתבו אע"ג דתניא כוותי' לית הילכתא כוותי', דא"כ הו"ל לרבא לאחשובה בהדי הלכות שהלכה כמותן ביבמות בפ' החולץ [ל"ו ע"א] דאמר רבא הילכתא כוותי' דריש לקיש בהני תלת כו', ונ"ל דכרבי' יצחק מסתבר, והאי דלא מני לה רבא בהדי הנך, משום דבהא תניא כוותי' דריש לקיש, ואלו הוה שמיעא ליה לר' יוחנן ההוא מתניתא הוה הדר בי' ולא הוה פליג עלה, כדמשכחינן בכמה דוכתא דאמרי אמוראי מילתא מסברא ומשכחי ברייתא דלא כוותייהו והדרו בהו ואמרי אי תניא תניא, ובכל כללי דאמרי' פלוני ופלוני הלכה כפלוני, היכא דמשכחינן מתניתא כאידך עבדי' כוותי', ולא סמכי' אההיא כללא אלא אמתניתא, ואי תניא ודאי כמר וכמר אהדרינן לכללא.
אמר אביי גזרה להפרע אטו לפורען. קשיא לי והא מתני' מוכח כרבא דכולה משום דמודה הוא, תני שמח הוא לאחר זמן. עיין במהדורא בתרא.
<h2>דף ז.</h2>
וכולן שחזרו בהן כו'. בפ' ב' דתוספתות דמאי מיתניא, ואעמי הארץ שקיבלו עליהן כל דברי חבירות וחזרו לסורן קאי, דשוב אין מקבלין אותם להאמינם בתורת חכמים.
<h2>דף ז:</h2>
פיסקא ר' ישמעאל אמר שלשה ימים לפניהן ושלש' ימים לאחריהן אסור. ירושלמי חבריא אמרין טעמא דר' ישמעאל משום ברי' דמועדא כו' עד אמר ר' יודן אבוי דר' מתניה קריא מסייע למה דאמרן חבריא וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם, ולמה לא אמר בעשרים ושלשה משום בריה דמועדא, אן תימא דהות שובתה לית את יכול דאת מחשב ומשכח צומא רבא בחד בשבא.
<h2>דף ח.</h2>
גוי שעשה משתה לבנו כו'. ירושלמי גירדאי שאלין לר' אמי יום משתה גוים מהו וסבר משרי לון מן הדה מפני דרכי שלו', א"ל ר' בא והא תני ר' חייא יום משתה גוים אסור, אמר ר' (אבא) [אמי] אלולי ר' בא הי' לנו להתיר ע"ז שלהם ברוך שריחקנו מהם.
אלו הן אידיהן של גוים עע"ז כו'. קלנדס שמנה ימים לאחר התקופת סטרנלייה שמנה ימים לפני התקופה. פי' סטרנלי' שמונה ימים קודם תקופת טבת בסוף תקופת תשרי הם, שישב אדם הראשון בתענית שראה שהימים הוקטנו מאוד, וקלנדס שמנה ימים אחר תקופת טבת בתחלת תקופת ניסן הם, שעשה אדם הראשון משתה כשראה כשגדלו הימים והושוו כבר ללילות, ופי' תקופה הוא קורא לשלשה חדשי התקופה, ואין לפרש תקופת נפילת התקופה שא"כ יבוא קלנדרס וסטרנלייה שניהן י"ו ימים רצופים, ולעיל [ו' ע"א] אמרו דח' ימים הוו רצופין, ותו אמאי איצטריך למיתני תרווייהו, אין להן אלא חד, אלא ש"מ אינן רצופין.
<h2>דף ח:</h2>
תלתין ותרתי קרבי עבדי רומאי בהדי יונים ולא יכילו להו עד דשיתפונהו לישראל בהדייהו כו'. קשיא לי דמהכא מוכח דרומי נטלת מלכות מיונים, ובמגילת (אנטיכוס) [אנטיוכוס] מוכח דישראל עם בית חשמונאי נלחמו עם היונים והכניעום, תשובה בית חשמונאי סלקו' שלא ימלכו על ישראל, אבל לא מלכו עליהם, אבל רומיים מלכו עליהם.
<h2>דף ט:</h2>
אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינר בדינר אל תקח. פי' המורה שהוא קץ הגאולה, ובתשובות הגאונים ראיתי מפני שהיה באותו הזמן שמד גדול על ישראל, וזה נראה לי.
<h2>דף י:</h2>
גרגירה. פירוש ניאפי גירא, לא תנאף תרגום ירושלמי לא תיהוון גיורין.
<h2>דף יא.</h2>
פיסקא ויום הלידה ויום המיתה כו'. מכלל דר"מ סבר ל"ש מיתה שיש בה שריפה ול"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ושריפה חוקה היא. כך מצאתי בספרים, וכך נראה לי לפרש מדקאסר ר"מ כל מיתה אלמא שריפ' דעבדי גוים לא משום חשיבותא אלא משום חוקה, דבשלמא לרבנן משום חשיבותא הוא, ומש"ה קאסרי שיש בה שריפה ושרי שאין בה שריפ', אלא לר"מ דאמר כל מיתה, א"כ שריפה דקא עבדי חוק הוא שהחזיקו בו מאבותיהם, וליתסר לן.
אלמ' תניא שורפים על המלכים כו'. וליכא למימר דר"מ פליג עלה דהא קרא הוא [ירמיה ל"ד] ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' ישרפו לך, ומשני גם לר"מ משום חשיבותא עבדי לה, ומיהו קסבר ר"מ בין מיתה החשובה להן מאוד בין מיתה שאינה חשובה להן כל כך פלחי בה לע"ז.
לא דכ"ע שריפה לאו חוקה היא וחשיבותא היא כו'. קשיא לי דהכא מוכח דאילו הוות שריפה חוק קבוע לאמוריים הוה אסר לן, אלא משום דאינו חוק קבוע להם אלא כשחשובה עליהם מיתת מלכם שורפין וכשאינה חשובה להם אין שורפין, מש"ה שרי לן לשרוף על המלכים, ובפ' ארבע מיתות ב"ד [נ"ב ע"ב] אמרי' תניא אמר להן ר' יהודא לחכמי' אף אני יודע שמיתה מנוולת הוא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא, דכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב, לאו מנייהו גמרי', דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשוני' וגו' ישרפו לך לא מנייהו קא גמרי', ה"נ כיון דכתב סייף באורייתא לאו מנייהו קא גמרינן, אלמא שריפה חוקה ומשו' דכתיבא באורייתא שריא, וראיתי שפירשו מפני קושיא זו כך, דכ"ע שריפ' לאו חוקה היא, לא הוי אסור לעשות משום חוקה דלא מיקרי חוקות הגוים אלא דבר שלא נהגנו מקדם לעשותו כו', כדכתבית בפ' ארבע מיתו', ואינו נראה לי שהלשון אינו מוכיח כן, דהכי הו"ל למימר אע"ג דחוקה כיון דכתיבא באורייתא לאו מנייהו קא גמרי', אבל השתא דאמר לאו חוקה היא משמע אי הוה חוקה הות אסורה לן, ויש לומר דהאי דתריץ לי' הכי רבותא עביד למיעקר פירכי' לגמרי, דלא תידוק מהכא דהיא חוקה, דאיכא למימר חשיבותא בעלמא היא ולא חוקה, אבל ודאי אפי' אם תימצי לומר דהיא חוקה שריא משום דכתיבה באורייתא כדמפרש התם.
<h2>דף יב.</h2>
עיר שיש בה ע"ז כו'. אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה כו' עד ה"נ לא חשו חכמים משו' דמי ע"ז ביד גוי. פי' המורה ה"נ לא מחזקינן דמי ע"ז ביד גוים שבחוצה לה דנימא דמים הללו שהוא לוקח מהן בהמה זו של בני תוכה הן ונקרבין היו לע"ז ואסורין מדאורייתא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וקשיא לי טובא היכי דמי הני דמי ע"ז שיהו אסורין, אי שהקצום לצורך ע"ז לקנות לה בהמה לזבוח לה, והאמרי' לקמן בפ' כל הצלמים [מ"ד ע"ב] האומר בית זה לע"ז כוס זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז, ואי דמי ע"ז שמכרו, או דמי תקרובת ע"ז שמכרו תקרובת ע"ז באילו הדמי', הא אמרי' לקמן בפ' השוכר [ס"ד ע"א] דמי ע"ז ביד גוי מותרין, לא שנא דמי ע"ז ול"ש דמי תקרובת ע"ז, דאין ע"ז תופסת דמי' אלא כשמכרה ישראל, אבל כשמכר' גוי דמי' מותרין, ואי שהקריבו אותן הדמים ממש לע"ז, על איזה דעת הקריבום כ"א לקנות מהם זבחים לע"ז, והא אמרן אין הקדש לע"ז, ואפי' אם עבדו ע"ז בתקרובת זו, הא אמרן לקמן בפ' ר' ישמעאל ע"ז שעובדין אותה במקל זרק מקל לפני' חייב ואינה נאסרת, דאין תקרובת ע"ז אלא כעין זריקה המשתברת, ולא מצינא לאוקומי אלא במעות שהושמו לפני ע"ז לנוי שהן אסורין בהנאה, כדתנן בפ' ר' ישמעאל [נ"א ע"ב] מצא בראשו מעו' כסות או כלים הרי אלו מותרין, ואמרי' עלה בגמרא מעות דבר של נוי הוא, אמרי דבי ר' ינאי בכיס קשור ותלוי לו בצווארו, אלמא אם הושמו לפניו מפוזרות לנוי אסורות בהנאה, עיין במהדורא בתרא.
<h2>דף יב:</h2>
פיסקא והיו בה חנויות מעוטרות כו'. המור' פירש דביום אידם מיירי ואי משום דנושא ונותן ביום אידם הנ"מ לזבוני להו הוא דאסור דילמ' מזבין להו בהמה ואזיל ומקריב לה לע"ז אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מנייהו דבר המתקיים ולמעטינהו שרי דסתם מוכר עצב הוא, ואני מצאתי כתוב דמתני' בשאר ימות השנה מיירי שלא ביום אידם, וטעמא לאו משום דאזיל ומודה, אלא משום שנותן מכס לע"ז, וכך נ"ל עיקר, שגם הירושלמי מוכח דלאו ביום אידם מיירי כולה מתני', דגרסי' התם עיר שיש בה ע"ז תוכה אסור, מפני שיש בה צלם א' יהא תוכ' אסור, רשב"ל אומר ביריד שנו, ואי ביום איד' מיירי מתני', אמאי מתמה מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור, והא יום אידם הוא, אלא לאו ש"מ בלא יום אידם קא מיירי, וכך משמע לישנא דמתני' דתני עיר שיש בה ע"ז, ולא תני עיר שעובדין בה ע"ז, ולא היא דהא רישא נמי עיר שיש בה ע"ז קתני ומיירי ביום אידם, ופתרון המורה נ"ל עיקר, עיין במהדורא תליתאה.
<h2>דף יג:</h2>
פיסקא ואלו דברים אסור למכור לגוים כו'. ירושלמי עבר ומכר יהנה בי' [כהאי] דאמר ר' אלע' עבר ובנה מותר אם עבר ומכר מותר.
<h2>דף יד.</h2>
תניא אמר ר' יהודא אימתי בזמן שאמר לו תרנגול לבן זה כו'. פי' אע"ג דקיי"ל [עירובין פ"א ע"ב] דכל היכי דקאמר ר' יהודא אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ול"פ, הנ"מ כי קאי אמילתייהו דרבנן, דתני מלתייהו דרבנן ברישא והדר תני ר' יהודא אומר אימתי, התם ודאי אמרי' דלפרושי מילתייהו דרבנן קאתי, אבל השתא דחזי' פלוגתייהו במתני', לא קאי אלא אפירוש מילתיה דר' יהודא, וה"ק ר"י לרבנן אימתי הוא אסור כדבריכם, בזמן שאמר לו תרנגול לבן זה, אבל אם אמר לו זה וזה מותר, ולא כדבריכם שאתם אוסרי' הכל, ודוגמתו שנינו בפ' כל הנשבעין [מ"ח ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
ובכל מקום אין מוכרין להו בהמה גסה כו'. גזרה משום ניסיוני כו' עד והו"ל מחמר אחר בהמתו בשבת. אי קשיא אמאי אידחק כולי האי, והא כיון דלניסיוני יהביה ניהלי' לא קניי', ונמצאת בהמתו עושה מלאכה בשבת, תשובה, הא אמר שמואל הנוטל צלוחית מן האומן ובודקה ונאנסה בידו חייב [ב"ב פ"ח], אלמא קניי' וברשותי' קיימי, ומיהו אכתי קשיא לי דאמרי' התם והוא דקייצי דמי', וניגזור דילמא לא קץ דמי' עד דמנסה לה, וי"ל כיון דקסבר השת' אגרה קניי' שאלה קניי' קסבר נמי דלניסיוני קניי' עד דמהדר לה ניהליה מש"ה תלי טעמא דהוי מחמר, וכי מסקי' לקמן דבשאלה ושכירות לא קניי' ה"ה נמי דבנסיוני לא קנייה, כל זה התירוץ אינו כלום, דאי קסבר דבנסיוני קניי' לא הוה מחמר אחר בהמתו אלא אחר בהמתו של גוי, ולא הוה מחייב עד דהוי מחמר אחר בהמתו, כדנפקא לן בשבת בפ' מי שהחשיך [קנ"ג ע"ב] מאתה ובהמתך, ועיין שם בקונטרסי במהדורא בתרא פתרון שיטה זו, וקשיא לי דהא בתר דאסיקנא דשאלה ושכירות לא קניי' אמרי' רב אחא שרא לזבוני אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעא לקלי' דאזלא מחמתי' כולי, וניחוש דילמא יהבי לנסיוני ונמצאת בהמתו עושה מלאכה בשבת, וה"ג בירושלמי מכיון שהוא מוכרה לו לא כבהמתו של גוי היא רב אמי בבלאה בשם רבנן דתמן פעמים שהוא מוכרה לו לנסיון והוא מחזירה לו לאחר שלשה ימים ונמצא עובד עבודה בבהמתו של ישראל.
<h2>דף טו:</h2>
אמר ליה אביי וכל היכא דמצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית כו' עד כל היכא דאיכא למיתלא תלינן ואע"ג דמצווה והיכא דליכא למיתלא לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה. קשיא לי טובא ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית לציווי דשביתת בהמתו בשבת, ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו, אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר, ואין בו אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול, ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל, דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה, אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י גוים אסור מן התורה, דהכי קא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך, חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה אפילו על ידי גוים, תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית, דהא שביתת כלי' בשבת שריא, כדמוכח ביציאת השבת [י"ח ע"א], וה"נ אמרי' דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ולא דמי להדדי, דשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים, אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה, אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית, הה"נ שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת, ששביתת בהמה הוא מצווה אפי' ע"י אחרים, ושביתת קרקע אינה אלא על ידו, תדע דהכי הוא, דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית, ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינו עובר, דדוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גוים, אבל כלים וקרקעות לא, וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל ע"י גוים שרי, וע"י ישראל אינו אלא משום ולפני עור וגומר, מש"ה כי איכא למיתלי תלינן, אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גוים עובר על דברי תורה, יש לומר דאע"ג דאיכא למיתלא לא תלינן, והיכי מצי ר"ה למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית, ויש לומר דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית, כדפירש המורה דנפקא לן משבת שבתון יהי' לארץ, ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית, אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע. ונראה לי דמאי דאמרי' לקמן איבעי להו שור של פטם מהו, דההיא בעיא לא אתיא כרב הונא, דהשתא ר"ה שרי פרה דמסתמא קיימא להכי ולהכי, שור של פטם דסתמיה קאי לשחיטה לא כ"ש דשרי, וכן מה דבעינן לקמן בהמה ע"מ לשחוט ושחט מהו כו', ההיא בעי' פליגא על רב הונא דהא רב הונא אפילו בסתמא שרי וכ"ש ע"מ לשחוט, וטעמא דהנהו דפליגי עלי' דרב הונא, דלא ילפא שריותא דשבת משריותא דשביעית, יש לומר דרב הונא דיליף סבר [הרי] לפני עור לא תתן מכשול איסור תורה הוא, כי היכי דהתם תלינן ה"נ בשביתת בהמתו בשבת תלינן, ומיהו ברייתא דתניא לקמן [כ' ע"ב] בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודא ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא שחוטה, ההוא ודאי פליגי על רב הונא, ויש לומר דלא שמיעא לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי', סברות אחרות ראיתי שמעמידים שתי הבעיות הללו אפילו אליבא דרב הונא, ומפני שלא נראו לי לא כתבתים, והנכון בעיני דפליגי כדפרישית.
<h2>דף טז.</h2>
פיסקא בן בתירא מתיר בסוס. ולטעמך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר למה לי. נ"ל דל"ג לי', משום דביום איד שמודו לע"ז ולמחר לא מודו, אלא ה"ג בלחוד, לא התם מיעקר מילתא פורתא פורתא הוא דאתי, ואי גרסי' ולטעמיך ה"ג, ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר למה לי, כיון שאין מקריבין אותו אלא שחוט ואין מקריבין אותו אלא למחר למה לי' להוציא עוד שלא יקריבנו כל עיקר, והלא לא נשאר איסור בדבר, אלא נתכוין לעקור מעט מעט שלא יחזור הדבר לכמות שהיה להקריבו ביום אידם.
אין בונין עמהם בסילקי כו'. מאי וללא תורה אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה. לא ידענא היכי משמע הכא הכי.
<h2>דף כג.</h2>
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים כו'. האשה שנחבש' בידי עע"ז ע"י נפשו' אסורה לבעל'. פירש המורה חיישי' שמא נבעלה לאחד מהן ברצון, ואמר ואית דמוקמי לה באשת כהן דמיתסרא באונס וראשון עיקר דבכתובות מוכח דבאשת ישראל קאי, וכלשון אחרון נ"ל, דהא שבוי' דמיפקרי לה דהא לא מירתתי מידי, ואפ"ה אינה אסורה אלא לכהן, ולא חיישי' שמא נבעלה ברצון, והה"נ הכא אינה אסורה אלא לכהן.
ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו'. ה"ה דאיכא לדיוקי הכי משבוי', דאפילו בדיעבד חיישי', אלא מסיפ' דההוא דייק לי'.
ודילמא דכ"ע לא חיישי' לרביעה. אי קשיא היכי מצינן למימ' דלא חיישי', א"כ שבוי' אמאי איתסרא לכהונה, תשובה, לרביעה דבהמה לא חיישי' דכולי האי לא מופקרי, אבל לעריות חישינן.
לא ס"ד דקתני וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות. פי' אלמ' טעמא דר"א משום דחיישי' לרביעה הוא, ולית ליה לר"א גוי חס על בהמתו שלא תיעקר, ולית ליה נמי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין, אי נמי אית לי' לטעמא כדאמרי' לעיל [י"ד ע"ב] מקום שאסור לייחד אסור למכור, ומה שתירץ רב גוי חס על בהמתו שלא תיעקר לא תירץ אלא אליבא דרבנן, דאית להו לרבנן דחשידי לרביעה אבל מיהו בהמתן לא רבעי, ור"א סבר אפי' בהמתן רבעי.
<h2>דף כג:</h2>
אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה. הכי גריס המורה, ולפי גירסא זו משמע דלא גרסי' מ"ש בגמרות אלא מאי כו' והאי מאי אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא כו', והאי אלא סותר הסברא דחטאת קרייה רחמנא, דלעולם לא קרייה חטאת לענין שיהא לה דין קדשים, דא"כ לא הוה מכשיר רבי שמעון ביוצא דופן, ומש"ה רביעה פוסלת בה משום שהמום פוסל בה, וקשיא לי כיון דסתרינן דלא קרייה רחמנא חטאת א"כ מ"ט דרבנן דאמרו הקדישה ביוצא דופן פסולה, מש"ה נ"ל דגירסא זו הכתובה בספרים אלא מאי כו' והאי מאי כו' גירסא דיוקא היא, והכין פירושיה, את סתרת לי דפרה לאו חטאת קרייה רחמנא ולא נאסרה הרביעה מחמת טעם זה, דאילו כן לא היה מתיר ר' שמעון יוצא דופן, אלא מאי קדשי מזבח היא תיפסל ביוצא דופן, אלמה תניא הקדישה ביוצא דופן פסולה ור' שמעון מכשיר, פי' כיון דטעמא דברביעה לאו משום חטאת הוא אלא משום קדשי מזבח, עדיין אני מקשה אמאי מכשיר ר' שמעון ביוצא דופן, והיכי מצית למשמע מינה מדפסלי בה רביעה דפרה קדשי מזבח היא, הכי קשיא לן אהא טעמא כדקשיא לן אטעמא דחטאת, ומהדר האי מאי אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא היינו דפליגו בה ר"ש ורבנן דרבנן סברי קדשי מזבח היא ור' שמעון סבר קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפילו ר' שמעון מודה דפסול בה דכתיב משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו כו', פי' בוודאי אי תלית טעמא דרבנן דרביעה פסלי בה משום דהיא קדשי מזבח, ומש"ה פסלי נמי ביוצא דופן, ה"ט דר"ש דמכשיר ביוצא דופן, משום דקסבר פרה קדשי בדק הבית היא, ולענין רביעה מודה משום דכתיב כי משחתם, אלא אי אמרת דרביעה משום דחטאת קריי' רחמנא הוא, א"כ היכי מצי ר' שמעון לאפלוגי אקרא ולאכשורי ביוצא דופן, אלא לאו ש"מ לא קרייה רחמנא חטאת שיהא לה דין קדשים.
<h2>דף כד:</h2>
ר' יוחנן אמר גבול יש לה כו'. פי' ר' יוחנן כרב ס"ל, והכי מתרץ למתני' כדתרצה רב, אלא דאוסיף עליו דבת שלש אינה נעקרת, ומודו בה רבנן לר' אליעזר דאין לוקחין, [אבל ר' אליעזר סובר דאפילו פרה שהיא בת שתים אין לוקחין] (דה"ה) [וה"ה] לעז בת שנתה.
<h2>דף כה.</h2>
כמה קם כו'. ה"ג אמר ריב"ל כ"ד שעות אזיל שית וקם שית [אזיל שית וקם שית] כולי מילתא כיום תמים, ר"א אמר ל"ו שעות אזל שית וקם תרתי סרי אזיל שית וקם תרתי סרי עמידתו כיום תמים, ר' שמואל בר נחמני אמר מ"ח אזל שית וקם תרתי סרי אזל שית וקם עשרים וארבע, ולא אץ לבא כיום תמים מכלל דמעיקרא לאו כיום תמים.
<h2>דף כה:</h2>
פיסקא לא תתייחד אשה עמהם כו' אמר רב ירמיה באשה חשובה עסקי'. פי' חשובה יפה שמתוך יופיה אינן הורגין אותה, וליכא למיחוש אלא לעריות.
רב אידי אמר אשה כלי זיינה עמה. פי' לא תדחק לאוקמה באשה יפה, אלא כל אשה ואע"פ שאינה יפה כלי זיינה עמה ולא קטלי לה, וליכא למיחוש אלא לעריות.
מאי בינייהו. בין למר ובין למר כל אשה אסורה להתייחד עמהן, ואפילו אם אינה יפה לרבי ירמיה אסורה משום שפיכות דמים, ומה למדנו מחילוק הטעמים שלהם. איכא בינייהו אשה חשוב' בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים. פי' היתה חשובה בין האנשים שהיתה בת גדולים ומתפחדים להורגה, אבל לא היתה חשובה בין הנשים, שלא היתה יפה, לרבי ירמי' מותרת להתייחד, דלשפיכות דמים ליכא למיחוש, מפני שהיא חשובה בין האנשים, ולעריות נמי ליכא למיחוש דהא אינה חשובה בין הנשים, אבל לרב אידי דאמר כל אשה כלי זיינה עמה אסורה להתייחד משום עריות, כך נראה לי פתרון שיטה זו. ירושלמי ואין האשה בכלל שפיכות דמים א"ר מנא תיפתר בבריאה, אמר ר' אבין אפילו תימא בכחושה, יכולה היא אשה להטמין א"ע ולומר גוי' אני, ואין האיש יכול להטמין א"ע ולומר גוי אני.
<h2>דף כז.</h2>
פיסקא בת ישראל לא תינק כו'. אלא לעולם כדאפכי' כו'. אי קשיא היכי מצית למימר לר"מ ימול כותי ואל ימול ארמאי, והא אמרי' בפ"ק דחולין [ו' ע"א] דר"מ גזר על הכותיים להיות יינן יי"נ מפני שמצא להן דמות יונה בהר גריזים, יש לומר דסבר רבי מאיר כרבי יוסי דאמר לא בעינן מילה לשמ', ואע"ג דיינם יי"נ לא חשידי אשפיכות דמים, אי נמי יש לומר דהא ברייתא מקמי דגזר עליהן.
<h2>דף כז:</h2>
ומתרפאין ריפוי ממון אבל כו'. הי' ר' ישמעאל אומר מנין שאם אומר' לו לאדם עבוד ע"ז ואל תיהרג שיעבור ואל יהרג כו'. ובפ' בן סורר ומור' [ע"ד ע"א] אמרי' דפליג אדר"א דאמר כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.
<h2>דף כח.</h2>
דרבי אבהו נמי רופא מומחה הי'. נ"ל דמשום דהוי מומחה מש"ה הי' מתרפא ממנו, כדאמרן לעיל אם הי' מומחה לרבים מותר, ואפילו במינים בע"ז, ומאי דתניא לעיל אין מתרפאין מן המינים בע"ז ואפילו לחיי שעה, כשאינו מומחה לרבים.
ירושלמי בר ברי' דרב יהושע בן לוי הו"ל בלע, אתא חד בר נש ולחש לי' משמיה דישו בר פנטרי' ואנשם, מי נפק אמר לי' מה אמר עילוי, אמר לי' למילת פלון, אמר ניח הוה ליה מיית ולא שמע דא מילתא והו"ל כשגגה שיוצא מלפני השליט, ותו גרסי' התם מעשה באלעזר בן דמה שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא לרפאותו משום ישו בר פנדירה אמר לו ר' ישמעאל אין את רשאי כו'.
<h2>דף כט.</h2>
פיסקא ואין מסתפרין מהן כו'. ירושלמי חד גיור הוה ספר והוה איסטרולי' והוה חמי באיצטרוליגי' דידי' דיהודאי שפכין אדמיה ולא הוה אלא מגיירתי' וכד הוה יהודי אזל בעי מספרה גביה הוה קטיל לה כמה קטיל רבי אליעזר ב"ר יוסי אמר שמנים ר' יוסי ב"ר בון אמר שלש מאות ובסוף הרגישו בו חכמים ונתפללו עליו וחזר לשיאורו.
איכא בינייהו שפחות. הפתרון הראשון שפירש בו המורה נ"ל, והשני אינו נ"ל, ועיין בפ' אין צדין ופ' אלו הן הלוקין בקונטריסי, ושם פירשתי כלשון הראשון של המורה.
<h2>דף כט:</h2>
היין והחומץ של גוים כו'. קשיא לי כיון דסתם יינם אסור בהנאה דילמא נסכי', ואלו נסכי' יש בו איסור תורה כדנפקא לן מיין נסיכם, א"כ היאך אמרי' לקמן בפרקין דגזרו על יינם משום בנותיהן, והא יינם דאורייתא הוא, ומשום גזירת יי"נ הוא אסור, דהא אפילו יין ישראל נאסר במגע גוי, כ"ש סתם יינם, והיכי תלי טעמא משום בנותיהן, ופתן ושמנן דנאסרו משום בנותיהן אינם אסורין אלא באכילה ולא בהנאה, וסתם יינם הוא אסור אפילו בהנאה, א"כ אין הטעם אלא משום גזירת יין נסך, והיכי תלי טעמא משום בנותיהן, עיין התירוץ בקונטריסי בפ' הכל שוחטין דאי לאו טעמא משום בנותיהן לא הוה מיתסר סתם יינם, דלא אמרי' סתם מחשבת נכרי לע"ז, ולא הוה חיישינן דילמא נסכי'.
<h2>דף ל.</h2>
אימת (ישראל) [ישן] עליהן לא אמרינן. ירושלמי ר' זעירא הוה יתיב אכיל ברמשא אטפי בוצינא יהב ידי' על תימנתא אדלקין בוצינא אשכחין להון שפיפינא שהוא דומה לשערה כריך על תימנתא אמר לי' רשיעא לא הוינא זהיר לך.
<h2>דף לא.</h2>
תרוויהו כרבנן מ"ס כי פליגי רבנן עלי' דר"א בחותם א' כו'. קשיא לי דהכ' פסקי' הלכה כר"א דאמר בחותם א' מותר בשתייה, ולקמן בפ' השוכר [ס"ט ע"ב] נמי אמרי' כי מאחר דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לשתימה וכוותי' דר"א דלא חייש לזיופא האידנא מ"ט [לא] מותבינן חמרא בי גוים, אלמא דהלכה כר"א דמכשיר בחותם אחד וסוגיא דשמעתא אזלי דאין היין ניתר אלא בחותם תוך חותם ולא בחותם אחד, דהכא ר"א ור' יוחנן סבירא להו בלישנא בתרא כרבנן ולא כר"א, ולקמן בהאי פירקא [ל"ט ע"א] נמי אמרי' אמר רב חבי"ת אסור בחותם א' ושמואל אמר בי"ת אסור בחותם אחד, אלמא יין בין למר בין למר אסור בחותם א', עיין לקמן בפ' השוכר ובפרקין במהדורא תליתאה.
<h2>דף לא:</h2>
ותרוויהו משום חתנות מיהו רב אחא עביד הרחקה יתירה. קשיא לי אם נאסר משום חתנות, היאך התירו לשתות בפתח החנות או בביתי', והרי הפת והשמן והשלקות שאסרו משום חתנות והן אסורין בכל מקום, עיין לקמן בפ' השוכר [ס"ה ע"ב].
<h2>דף לב.</h2>
פיסקא וחרש אדרייני. ששתה ממנו בעכו. קשיא לי מ"ט דקא שרי בשתיי', אפילו רבנן לא שרי במתני' אלא בהנאה, אבל בשתיי' לא, דהא בלע מקנקנים דגוי, ויש לומר דקסבר סתם יינם איסורו הוא מדרבנן, וכשהוא בעינו גזור רבנן, אבל בנותן טעם דידי' לא גזור רבנן, מהדורא תליתאה.
ר' יוחנן ור' אלעזר חד שרי וחד אסר. ירושלמי מהו לסמוך בו כרעי המטה ר"א אמר מותר ור' יוחנן אמר אסור.
פיסקא ועורות לבובין. ירושלמי כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים ומוציא את לבה לע"ז, כיצד הוא יודע רב הונא אמר בשעה שהוא קורעה עד שהוא בחיים (נצלל) [נמלל] ונעגל לאחר שחיטה הוא נמשך.
<h2>דף לב:</h2>
פיסקא והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים. מני ר' יהודא הוא דתניא ר' יהודא בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל כו'. פי' הו"ל למיתני והיוצא אסור לחוד, וה"א אסור בהנאה הוא, דהא באיסורי הנאה מיירינן למה לי למיתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לאשמועינן דמטמא באהל, ומש"ה אמרינן מני ר' יהודא הוא דמטמא באהל, אבל רבנן פליגי עלי' דאינה מטמא באהל, אבל מודו רבנן דאסרוה בהנאה.
<h2>דף לג.</h2>
ההולכין לתרפות כו'. גוי נמי ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה. קשיא לי דהא אמרינן לקמן בפ' השוכר [ס"ד ע"א] דמי ע"ז ביד גוי מותרין, עיין התירוץ במהדורא תנינא בפירקא קמא [י"ב ע"א] בה' עיר שיש בה ע"ז.
פיסקא נודות הגוים כו'. בעידנא דשדי נעשה כזורק מים לטיט. פי' שאין דרך ניסוך בכך כשמשליכן לאיבוד, והילכך ליכא למיחש לההיא נתינת גוי דלא הוי ניסוך, ומש"ה צריך שיהא ישראל עומד ע"ג, שלא יחליף הגוי אותו היין ביינו, או שמא יגע בו קודם לכן ויאסר, ואח"כ יפלוט טעמו ביין המשימין בו, כך נ"ל פתרונו, ודברי המורה לא נ"ל. ירושלמי וחש לומר שמא ניסך אמר ר' בא אינו מצוי נסך ע"ג דבר מאוס, מעתה אפילו אין ישראל עומד ע"ג, אני אומר שמא החליף.
<h2>דף לד:</h2>
פיסקא וגבינות [בית] אונייקי כו'. במקצ' ספרים מצאתי כתו' הגבינה ותינייקי של גוים, וכן כתוב בירושלמי, אבל לפי דברי הגמר' שלנו דגרסי' מפני שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לשם ע"ז, משמע דבית אונייקי גרסי', והוא שם מקום, ומ"מ אין לחלק בין גבינות הגוים ובין התינייקי של גוים, ולומר דתינייקי של גוים מפני שאין בה טעם הקיבה, דמפסולת החלב הנשאר לאחר שמקפיאין אותו מרתיחין ועושין ממנו התינייקי ולפיכך מותרת, אין לומר כן, דלא חילקו חכמים דבריהם, וכשאסרו גבינות הגוים גם התינייקי אסרו, וגם מטעם הקיבה יש לאוסרה כמו שאסרנו הגבינה, שאילולי טעם הקיבה שיש בה לא היה הפסולת מקפיא אע"פ שמרתיחין אותו, והילכך טעם אחד יש לגבינה ולתינייקי, ובירושלמי גרסי' תני אין לוקחין מעי דגים וקירבי דגים אלא מן המומחה ואין לוקחין תכלת אלא מן המומחה ואין לוקחין גבינה ותינייקי אלא מן המומחה ואין לוקחין יין בסוריא אלא מן המומחה. וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה, טעמא דחכמים נפרש לקמן בגמרא. מפני מה אסרו גבינת הגוים, פי' המורה לרבנן קא בעי לה דאסרי לה באכילה ולא בהנאה, ואינו נ"ל, דכיון דהמורה גורס בית אונייקי, אשתכח דאפילו ר"מ לא אסר בהנא' אלא גבינת בית אונייקי, אבל שאר גבינת הגוים לא אסר אלא באכילה, והילכך בין לר"מ בין לרבנן קא בעי לה. והלא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבלה ואמר כהן שדעתו יפה שורפו חיה ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין, לא ידענא מי הוא זה שאמר שורפה חי' ולא הודו לו, והיאך לא נתפרש שמו. ופי' המור' אלמא מדלית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת הטלה כפירש' בעלמ' היא, ואינו נ"ל לומר דקיבה פירשא בעלמא הוא, דהא תנן בפ' כל הבשר כשר' שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי', ואוקימנה התם למתני' בתר חזרה דקיבת הנכרי מותרת ומש"ה קיבת הטרפה מותרת, והטעם כדתני מפני שכנוס במעיה, פי' שאינה נחשבת הקיבה כגוף הבהמה, שנאמר היא וקיבתה נתנבלה היא וקיבתה נטרפה, ותהי' הקיבה אסורה ככל בשר הבהמה, או כחלב הכחל שלה, אלא אמרי' חלב הקיבה כנוס במעי' הוא ומופקד הוא שם, וכיון דינקא מן הכשרה היא מותרת, וקיבת הכשרה שינקה מן הטרפה אסורה, מפני שחלב הטרפה כנוס במעי', ואי הוה הקיבה פירשא בעלמא לא היתה אסורה, ומדקתני שהיא אסורה ש"מ לאו פירשא בעלמא היא אלא חלב גמור היא חשובה, וה"נ תניא התם בפ' כל הבשר [ק"ט ע"ב] קיבה שבישלה בחלבה אסור' כחל שבישלו בחלבו מותר ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו, ואי קיבה פירשא בעלמא היא אמאי אסורה, אלא לאו ש"מ חלב גמור הוא, וכך פירש המורה ופסק הלכה בפ' כל הבשר [קט"ז ע"ב ד"ה הרי זו אסורה] דקיבה לאו פירשא בעלמא אלא חלב גמור הוא, וכיון שנתברר שהקיבה אינה פירשא בעלמא, א"כ טעם קיבת העולה שאין בה מעילה מפני שכנוס במעי' הוא, שאינו נחשב החלב כגוף הבהמה שתחול קדושה עליו, אלא מיפקד פקיד גביה והילכך אין מעילה בחלב הקיבה, דכי היכי דלא חשיב כגוף הבהמה גבי נבלה וטרפה לחול עליו איסור נבלה וטרפה כי היכי דחייל אחלב הכחל, ה"נ לא חשיב כגוף הבהמה לחול עליו קדושת העולה, ואי אמרת מ"ש קיבת הנבלה והטרפה מביצת הנבלה והטרפה שהיא אסורה, דביצת הנבלה היא מחלוקת ב"ש וב"ה וב"ה קאסרי לה ומודים (בנבילת) [בביצת] טרפה שהיא אסורה, תשובה, הביצה היא מגוף התרנגולת והילכך חשבינן לה כגופא, ומשנתנבלה או נטרפה היא וביצתה נתנבלה או נטרפה, אבל הקיבה אינה מגוף הבהמה אלא כנוס' היא במעי' ממקום אחר, הילכך מותרת, וכ"כ בירושלמי מעשה בבניו של יהודה בן שמעון שביקעו להם זאבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן, אמרו ביצה גדולי גופה קיבה ממקום אחר באת, ובפ' כל הבשר מצאתי כתוב במקצת גמרות והילכת' אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה, ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל גריס להאי פיסקא ופסק הכי.
מפני מה אסרו גבינת בית אינייקי מפני שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לשם ע"ז. ורבנן דשרי בהנאה משום דלא חיישינן למיעוטא, והאי רוב עגלים מיעוטא היא כדמפרש, ואזדו רבנן ור"מ לטעמייהו דרבנן לא חיישי למיעוטא ור"מ חייש למיעוטא, ורבנן משוי לה כשאר גבינ' הגוים שאסור' באכילה ולא בהנאה.
פיסקא שאל ר' ישמעאל כו'. אמר רבא תרווייהו תננהו כו' עד אלמא איסורי הנאה פירשן אסור. פי' לאו דקיבה פירשא בעלמא היא, דהא אוקימנה לעיל דלאו פירשא היא, אלא ה"ק כי היכי דקיבה מעלמא אתיא ולא מתילדא בהדי גוף, הה"נ פירשא לא מיתסר בהדי גוף הבהמה משום דמעלמא קא אתי לה, אבל ע"ז דניחא לי' [בנפחיה] אפילו פירשא אסור, ודכוותי' אמרי' בפ' שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"א] תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא, ואין לומר שם שהביצה היא פירשא ממש דא"כ ביצת עוף טמא תהי' מותרת, אלא כפירשא עושה אותה לומר שלא הזיקה, וה"נ הקיבה עושה כפירשא שלא תיאסר משום נבלה, אבל לעולם חלב גמור הוא.
<h2>דף לה.</h2>
אמר לו א"כ מ"ט לא אסרוה בהנאה [וכו'] (משום דאיתיה לאסורא בעיניה) דהא מורייס לרבנן דלא אסרו בהנאה לאו משום דליתה לאיסורא בעיניה ה"נ ליתיה לאיסורא בעינא. פי' מתמה תלמודא אמאי אוקמי' ר' ישמעאל לר' יהושע משום האי טעמא, לעולם טעם גבינת הגוים שאסורה באכילה משום קיבת עגלי ע"ז הוא, ואי קשיא תיתסר בהנאה, מידי דהוה אמורייס, דכיון דהוא ע"י תערובות וליתי' לאיסורא בעיני' לא מיתסר בהנאה, וזהו טעמן של חכמים בנודות הגוים ובחרצנים, מפני שאין היין בעין אלא הוא מובלע בנודות ובחרצנים, וה"נ אין האיסור בעין, והילכך דין הוא שלא תיאסר בהנאה לרבנן, ומהדר הכא כיון דאוקומי איסורא הוא דקא מוקים קא חשוב איסורי' וכמאן דאיתי' בעיני' דמי, ולא דמי למורייס, וליתסר בהנאה, ומדלא אסרוה בהנאה ש"מ טעמא אחריני איכא במילתא, ושפיר אוקמי ר' ישמעאל לר' יהושע.
גזירה חדשה היתה ואין מפקפקין בה. ירושלמי מפני מה לא גילה לו אמר ר' יוחנן מפני שבקרוב אסרוה, ור' ישמעאל הוה קטן כו' עד כבשים ללבושיך כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם דברי תורה הגדילו נעשה כבשים גלה להן רזי תורה ודא מסייע לי' דתני ר"ש בן יוחי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה שימה זאת אינה נגלית לכל ברי' כך אין לך רשות לשקע א"ע בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרים.
לפי שא"א לה בלא ציחצוחי חלב. פי' המורה הטעם משום תערובת חלב טמא, (וראיתי כתוב) [ור"ת כתב] הטעם משום גילוי דאי אפשר שלא ישאר קצת חלב בגבינה ובאותו חלב נשאר הארס, ואעפ"י שנשאר שם הארס מתייבשת הגבינה, דאין הארס בגבינה אלא ביני אטיפי שנשאר בו, וכתב ומה שבקונטרס המורה אינו, דאין העברי נכון ומיושב, דמאי האי דקאמר לפי שא"א כו', אפשר ואפשר, וכי אין עושין שום גבינה אא"כ מערבין בו חלב טמא, והי' לו לומר משום חלב טמא, ועוד באותו חלב שרוצין להעמיד ולעשות ממנו גבינה אין מערבין בו חלב טמא לפי שאינו עומד, ופתרון המורה נ"ל עיקר, ותפיסתו אינה כלום, דכיון דא"א לה בלא צחצוחי חלב אע"פ שהעמידו אותו כלום יש להתיר אותו חלב באכילה, וכי יש לחלק בחלב של גוים בין חלב הנמכר לחלב שרוצים להעמידו, ומאן לימא לן שלא עירבו בו חלב טמא כדי למוכרו ואחרי כן נמלכו להעמידו, הילכך אותו חלב דביני איטיפי אסור משום חלב טמא, וטעם הארס שנתן אינו נראה לי, דאע"ג דקאי ארס ביני איטיפי אין הגבינה מתייבשת, שהרי הארס אינו עומד אלא במקום אחד ואפ"ה כל הגבינה אינה מתייבשת, ומה לי בגבינה עצמה ומה לי ביני איטיפי, הילכך טעם המורה הוא עיקר, וגרסי' בירושלמי חלב הגוי למה הוא אסור, ר' בא ר' יהודא ר' סימן בשם ריב"ל חלב הגוי למה הוא אסור משום גילוי, ויעמיד, אמר ר' שמואל בר רב יצחק מפני הארס הנתון בין הנקבים. [א"ה ולעיני המעיין בתוס' ד"ה לפי שא"א, יראה כי מן אלה דברי הירושלמי היא ראי' לפירוש מ"כ שמביא המחבר וע"ש, ע"כ הגהה].
ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. קשיא לי טובא אמאי נקט נבלה, אפילו כשרה נמי, דהא תנן בפ' כל הבשר [קט"ז ע"א וע"ב] המעמיד בעור הקיבה אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסורה, וטעמא דמילתא משום בשר בחלב, ותו אם העמיד בעור הקיבה כיון שהוא משום בשר בחלב הוא אסור אפילו בהנאה, כדאמרי' בפ' כל הבשר דבשר בחלב אסור בהנאה, וכי מקשינן לקמן לרב חסדא דאמר מפני שמעמידין אותה בחומץ ולרב נחמן דאמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה תיתסר בהנאה וסתרינן לטעמייהו משום האי קושיא, אמאי לא מקשי' נמי לשמואל הכי וסתרינן טעמי', ונ"ל לומר דהמעמיד בעור הקיבה דתנן אם יש בו בנ"ט הרי זו אסורה, האי נותן טעם לאו כדי להעמיד בלחוד הוא, דכיון דתנן המעמיד בעור הקיבה הרי יש בו כדי להעמיד, למה לי למיתני אם יש בו בנ"ט, אלא ודאי האי נ"ט זהו פירושו בששים, דכל נ"ט הוא משתער אחד בששים, שאם הי' החלב מועט והעור מרובה שהי' בו אחד בששים הרי הוא נ"ט בחלב, והוא אסור משום בשר בחלב, אבל אם יש בו כדי להעמיד בלבד אין בו משום בשר בחלב, הילכך דוקא לעור קיבת נבלה איכא למיחש, דאילו העמיד בעור קיבת נבילה, אע"ג דלית בי' שיעור נ"ט הגבינה אסורה באכילה, דאע"ג דכל מידי דלית בי' שיעור נ"ט הוא בטל, הכא לא בטל, כדאמרן לעיל כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים חשוב איסורי' וכמאן דאיתי' בעיני', והילכך כל הגבינה כיון שמכח הנבלה עומדת כאילו אכל בשר נבילה דמי, אבל לענין בשר בחלב לא מיתסר אלא בבישול, וכיון שאין בעור כדי ליתן טעם בחלב לא נוכל לאוסרו, ואפילו אם תאמר כאלו אכל בשר דמי, נהי דכאלו אכל בשר דמי, בשר בלחודי' מי מיתסר עד שיתבשל עם החלב, הילכך אין לאוסרו משום בשר בחלב אלא משום בשר נבלה אך אם הי' אחד מששים, ולהאי לא חיישי' דמילתא דלא שכיחא הוא, שבדבר מועט מקפיאין חלב מרובה ואין בו אחד מששים, ואי אמרת אפילו יש בעור אחד מששים, אטו כל העור הוא כלה בחלב ולמה הוא אוסר את כל החלב, והאי מאי דנפיק מני' אינו אלא דבר מועט, תשובה, אין זו קושיא של כלום, דהא ירך שנתבשל בה גיד הנשה שמשערין אותו בששים, וכן חתיכה של נבלה שנתערבה בין החתיכות שמשערין אותה בששים, אין כל הגיד וכל החתיכה כלים שם, ואפ"ה מאי דנפיק מנייהו אוסר את הכל. ומצאתי שגם ר' יוסף הלוי זצוק"ל הקשה קושיא זו, וכך מצאתי במגלת סתרים דידי', וקשיא לן הא דשמואל משום דהא תנן בהדיא בפ' כל הבשר המעמיד בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט ה"ז אסורה, פי' משום בשר בחלב, אלמא עור הקיבה בשר מיקרי, וכיון שכן הא דשמואל היכי דמי, אי דאית בי' בנ"ט מאי אריא משום נבלה תיפוק ליה משום בשר בחלב, וכיון שכן אפילו בעור קיבת שחוטה נמי, ואי דלית בה בנ"ט אפילו איסור נבלה נמי ליכא, דהא גרסי' בפ' השוכר את הפועל [ע"ג ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט, והא ודאי עור נבלה והחלב מין בשאינו מינו הוא דהאי בשר והאי חלב, וא"ת לעולם דאית ביה בנ"ט ודקא קשיא לך אי הכי מאי אריא משום נבלה תיפוק ליה משום בשר בחלב, כיון דאיסור נבלה קדים לא אתי איסור בשר בחלב חייל עליה, דאין איסור חל על איסור, הא גרסי' בהדיא בפ' כל הבשר [קי"ג ע"ב] אמר שמואל גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה, דאלמא קסבר שמואל דאיסור בשר בחלב חייל אאיסור נבלה, ואיתחזי לן בפירוקא, דהא דאמר שמואל מפני שמעמידים אותה בעור קיבת נבלה ליכא לאקומי בדאית בה בנ"ט, דא"כ מה איריא משום נבלה, אפילו שחוטה נמי תיפוק לי' משום בשר בחלב, אלא בדלית בה נ"ט הוא דאיכא לאקומי דליכא בשר בחלב, ודקא קשיא לך איסור נבלה נמי ליכא דהא ליתי' בנ"ט, כי אמרי' דהיכא דלית ביה נ"ט [שרי], הנ"מ היכא דאיכא למימר דאיבטיל ליה ההוא איסורא ואשתקע ליה בגו היתרא, והכא ליכא למימר הכי כיון דאקומי הגבינה נבלה הוא דקא מוקים לה, אע"ג דלית בה נ"ט נמי חשיב וכמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי ולא בטיל, תדע דהא מתמהינן בגמרא אהא דקתני במתניתין א"כ למה לא אסרוה בהנאה, דאמרי' לא אסרוה בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיני', ומהדרינן כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי, אלמא אע"ג דהא קיבת עגלי ע"ז הא ליתי' לאיסורא בעיני' כיון דאקומי איסורא הוא דקא מוקים (חשיב לאיסורא) כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי, וטעמא דמילתא דלא מהדרינן לענין קיבת עגלי ע"ז אי איתי' לאיסורי' אלא לענין איסור הנאה, אבל לענין איסור אכילה בין דאיתי' לאיסורא בעיני' בין דליתי' לאיסורא בעיני' אסור, משום דקי"ל דאיסור ע"ז לעולם לא בטיל ואפילו נתערב ממנו משהו בכמה אלפים, כדתנן בפ' השוכר את הפועל [ע"ד ע"א] אלו דברים אסורין ואיסורן בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין, ולפום הכין לא מהדרינן בגמרא אי איתי' לאיסורא בעיני' אי ליתי' לאיסורא בעינא אלא לענין איסור הנאה בלחוד, אבל לענין איסור אכילה בין כך ובין כך אסור, ומ"מ מאיסור הנאה דקיבת עגלי ע"ז נשמע איסור אכילה דעור קיבת נבלה, דכיון דאיסור הנאה דעגלי ע"ז לא הוי אלא היכא דאיתי' לאיסורא בעיני', ואמרי' לענין קיבת עגלי ע"ז דאע"ג דליתי' לאיסורא בעינא, כיון דאקומי הגבינה איסורא הוא דקא מוקים לה, אע"ג דליתי' בנ"ט נמי כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' דמי ולא בטיל, והה"נ לעור קיבה נבלה, וא"ת אי הכי אפילו איסור בשר בחלב לא ליבטיל, ועל מה תנן המעמיד בעורה של קיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה, דשמעת מינה דהא אם אין בה בנ"ט ה"ז מותרת, לא דמי איסור בשר בחלב לאיסור נבלה, דאילו איסור נבלה איסורא מחמת גופה הוא, ולא מחמת איערובה בהדי חלב, וכיון שכן ליכא למימר דבטיל לאיסורא אלא היכא דאיכא למימר דבטיל גופה, והכא כיון דלא בטיל גופה, דהא אוקומי הגבינה הנבלה היא דקא מוקים לה, איסורא נמי לא בטיל, אבל לענין בשר בחלב איסורא לאו מחמת גוף הבשר ולאו מחמת גוף החלב ניהו, דהא בשר בלא חלב וחלב בלא בשר שריין, אלא איסורי' מחמת איערובי הוא, הילכך אע"ג דהא אנן סהדי דאוקומי (הנבלה) [הגבינה] בשר הוא דקא מוקים לי' וליכא למימר דבטיל גופיה, כיון דבשר גופי' לית ביה איסורא אלא מחמת עירוב הוא, קא יהיב טעמא אין אי לא לא, דכיון דלא יהיב טעם, אע"ג דהא איתי' בעיני' הו"ל כבשר דקאי לחודי' בלא חלב דלית ביה איסורא, והיינו דתנן המעמיד בעורה של קיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה ואי לא לא, עד כאן דבריו, עיין במהדורא בתרא שסתרתי כל זו הסברא.
<h2>דף לה:</h2>
פיסקא הפת והשמן שלהם והשלקות. קשיא לי אמאי תני פת בלחוד והא בכלל בישולי גוים הוא, ונ"ל שהפת שלהם נאסרה אע"פ שאין בה בישולי גוים, כגון שאפאה ישראל להם אפ"ה אסרוה משום חתנות, ואין טעם הפת משום בישולי גוים דומיא דשמן שלהם שלא נאסר אלא משום חתנות, תדע דהכי הוא, דהא פיתן ושמנן מי"ח דבר הן, ואילו בישולי גוים לא נמנה בכלל י"ח דבר, ש"מ אע"פ שאין בה בישולי גוים, שאפאה ישראל לגוים, אפ"ה אסרוה משום חתנות, וכן השמן, ובישולי גוים נמי נאסרו משום חתנות, ואע"פ שבישל הגוי בכלי ישראל או בכלים חדשים דליכא למיחוש לגיעולי גוים אפ"ה אסורין, והאי דאמרי' לקמן גבי פת הילכך האי ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל א"נ שגר ישראל ואפה גוי א"נ שגר גוי ואפה גוי ואתי ישראל חתי חתויי בגחלים שפיר דמי, דוקא בפת ישראל שנתנה לנחתום גוי לאפותה אבל בפת גוים אע"פ שנחתום (של) ישראל אסורה היא. ירושלמי ופת לא מתבשילי גוים היא כך אנו אומרים מקום שאין תבשילי ישראל מצוים יהו תבשילי גוים מותרין אלא כיני מקום שאין ישראל מצוי' בדין הוה שתהא פת גוים אסורה ועיממו עלי' והתירוה מפני חיי נפש. עיין לקמן בפ' השוכר [ס"ה ע"ב].
<h2>דף לו.</h2>
בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אסורין אוסרתן היינו דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמלאי בנציבין ר' יהודא נשיאה ובית דינו התירו בשמן. מהכא מוכח דל"ג לי' במתני' רבי וב"ד התירו השמן, דאי גרסי' לי' אמאי מקשה מר' שמלאי ולא מקשה ממתני'.
קסבר נ"ט לפגם מותר. פי' אע"פ שהן כלים בני יומן, אפ"ה כל פליטה דפלטי בשמן נ"ט לפגם הוא. וקשיא לי דהא שמן צונן הוא והיכי בלע כלל מכלים אסורין. ויש לומר היכי אמרי' דצונן לא בלע הנ"מ בדבר יבש כגון האוכלין, אבל המשקין בלעי מפליטת הכלים אע"פ שהן צונן.
<h2>דף לח.</h2>
וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי כו' עד לשרורי מנא קא מכוין. אי קשיא אפילו אי מכוין לבשולי כיון דישראל קבר לה התם אמאי אסור, והא אמרי' לקמן דבשפיתת הקדרה בלבד די, ואע"פ שהגוי גמר כל הבישול, תשובה, אי הוה קבר לה על הגחלים אע"ג דנתכוין גוי לבשולי הוה שרי, אלא הכא משום דקבר לה מעיקרא דליכא לגחלים דלא אהני לי' מידי, הילכך טעמא דנתכוין לשרורי הא לבשולי אסור, וקשיא לי דבפ' כלל גדול [ע"ד ע"ב] אמרינן האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מאני קא מכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט, הכא אמרי' לשרורי קא מכוין והתם אמרי' דלבשולי קא מכוין, עיין במהדורא (בתרא) [תנינא].
איני והאמר רב אסי אר' יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים. כך מצאתי כתוב בספר, ונ"ל דה"ג וה"פ היכי אמרת דכי בא גוי והיפכו שרי, ומשמע אע"פ שלא הי' צלוי ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי, והא כמאכל בן דרוסאי בעינן, אבל פחות מיכן יש בו משום בישולי גוים. ומתרץ התם כגון דאותבי' בסולתא ושקלי' גוי ואותבי' בתנורא, פי' ישראל שם אותו סמוך לגחלים בשפוד של עץ והגוי סילקו משם ואותבי' בתנור', התם ודאי אי לא הוה בשיל תחלה ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי אסור, אבל היכא דלא סילקו ממקומו אלא שהיפכו על הגחלים כיון שהיתה התחלתו ע"י ישראל שרי ולא בעינן כמאכל בן דרוסאי, כדאמרי' לקמן שאם ישראל שופת הקדרה בלבד אע"פ שבישלה הגוי מותר אבל היכא דסילקו ממקומו בטיל לי' מעשה ישראל, הילכך צריך כמאכל בן דרוסאי.
והשלקות. שופתת אשה קדרה ע"ג כירה ובאת גוי' ומגיסה בה עד שתצא מן המרחץ ואינה חוששת. ואע"פ שיש לחוש שמא תשליך דברים אסורים לתוך הקדרה או שמא תחליף, אפ"ה לא חיישי'.
<h2>דף לח:</h2>
ואחד ביצה צלוי' חזקי' ובר קפרא שרו. בירושלמי גרסי' הכי, ביצה צלוי' שלהן בר קפרא אמר מותרת חזקי' אמר אסורה, עד כדון שניצלת לדעת ניצלת שלא לדעת נשמע מן הדא מעשה שנפלה דליקה באישת קנים ובאגם תמרים והיו שם חגבים וניצלו, אתא עובדא קומי דר' אמי ואסר, אמר ר' אבוהו משום תערובת חגבים טמאים.
הא כמ"ד נטל"פ מותר. פי' המורה וכל גיעולי גוים נטל"פ הם שהרי נתבשל שם האיסור אתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה בת יומא דנ"ט לשבח ואסור. ואינו נראה לי דהא כל כלי הגוים משום קדירה בת יומא אסרינן להו, וגזרי' בכולהו אטו קדירה בת יומא, וה"נ אם איתא דקדרה בת יומא נ"ט לשבח הוא אמאי לא אסרינן לההיא כוספן. ונ"ל דאפילו קדרה בת יומא פגמה גבי כוספן דכל פליטת איסור פגימה היא לגבי', וכן במישחא שליקא כדלקמן, אבל חמי גוים שנותנין בעיסה נ"ל שאין להתיר משום דפליטת האיסור משבחא לעיסה, ואילו הוא יורה בת יומא נ"ט לשבח הוא, ויש לאסור כולם משום גזירה דידה משום גיעולי גוים, אחרי כן התבוננתי בפתרון המורה ונ"ל פתרונו נאה, וכך מצאתי כתוב בתוספת דאין לנו להחזיק הכלים בקדרה בת יומא, לפי שבכל יום אין משתמשים ברוב כלים רותחים, הילכך מסתמא מחזיקינן כליהם כקדרה שאינה בת יומא, והילכך הוי נטל"פ ומותר, וראי' לדבר מדאמרי' לקמן [ל"ט ע"ב] קורט של חלתית מ"ט משום דמפסקי לה בסכינא, ואע"ג דאמרי' נטל"פ מותר, שהרי אין אנו מחזיקין כליהם בבני יומן אלא בשאינן בן יומן, אפ"ה אגב חורפי' דחילתית הוי נ"ט לשבח, דאע"ג דלא נשתמש בו גוי מכמה ימים אפ"ה אסור, ולהכי מתיר ר' גיעולי גוים של פת, שאין לנו להחזיק כליהן כבני יומן, ולא חיישי' אלא בקורט של חלתית וצנון, כדאמרי' בפ' כל הבשר [קי"א ע"ב—קי"ב ע"א], אבל בכל שאר מילי לא אמרי' הכי, והא דאמרי' [חולין ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף, בסכין בן יומו מיירי, וראי' נכוחה נראית לי מקורט של חלתית, ומטעם זה אנו מתירין השמן ומישחא שליקא והדבש כדאמרי' בכולהו נטל"פ הוא משום דמחזיקינן כל הכלים של גוים מסתמא שאינן ב"י, ולא גזרינן משום קדירה בת יומא. ונמצא שכל כלי הגוים אינן אסורין אלא הברורין לנו שהן בני יומן.
<h2>דף לט.</h2>
חזקתן אינן באין אלא מפלוסא ומאספמיא כי הא דאמר אביי כו'. קשיא לי דלא דמיא הא דר' אבהו לדאביי, דאביי לא שרי אלא בפום נהרא דמישתכחא התם, ומשום דלא מרבי ההוא טינא דג טמא, אבל ר' אבהו שרי בקיסרי דמישתכחי התם דגים טמאים, די"ל מהנהו דגים טמאים נינהו אי נמי מעלמא קאתי, ואפ"ה סמך אחזקה דאינן באים אלא מפלוסא ומאספמיא ונ"ל דל"ג כי הא, אלא אמר אביי ומילתא באנפי נפשה היא, וי"ל דגרסי' לי', ומייתי ראי' על טינא דפלוסא ומאספמיא דסמכינן עלייהו דלא מרבה דג טמא.
<h2>דף לט:</h2>
ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג [בסוריא] אלא מן המומחה כו'. קשיא לי אמאי לא תני נמי פת וכבשין וכל הנך דתני במתני'.
<h2>דף מ.</h2>
ואלו מותרין כו'. רב נחמן אמר או ראש או שדרה. פי' לא פליג אברייתא, אלא הכי מפרש לה דלא בעינן תרוויהו אלא או ראש או שדרה.
מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור כו'. קשיא לי מאי קילותא איכא בצירן טפי מגופן, אי גופן אסור צירן נמי אסור.
אמר לי' סמי מכאן עוברן. קשיא לי והא קא חזינן דדג טמא אית לי' בצים והיכי פליגי בהא מילתא.
<h2>דף מ:</h2>
מקל או צפור או כדור. ירושלמי כדור שהעולם עשוי ככדור, אמר ר' יונה אלכסונדרוס מוקדון כי בעי מסיק לעיל והוה סליק וסליק סליק וסליק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה בגין כן ציירן לי' כדורא בידי', ויצורני' קערה בידי', אינו שליט בים וביבשה אבל הקב"ה שליט בים וביבשה מציל מן הים ומן היבשה.
כל הצלמים אסורין כו'. רב יהודא אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו. פי' פליג אר' יוחנן, דלאו טעמי' דר"מ הכא משום דחייש למיעוט הוא, אלא דר"מ סבר מיגו דחשובי להו ופלחי לה, ורבנן סברי לא פלחי לה, ורבה דאמר מחלוקת בשל כפרים סבר דבכל צלמים קמיירי כר' יצחק משמי' דר' יוחנן, ואע"ג דאמר איהו משמי' דר' יוחנן בעומדין על פתח מדינה, דמשמע אאנדרטי, ההיא קאמר משמי' דר' יוחנן והא קאמר משמא דנפשי'.
<h2>דף מא:</h2>
מדבריו של ר"מ נשמע לרבנן כו'. פי' אפילו לר' יוחנן דדייק הא שברי ע"ז אסורין, סתם מתני' ר"מ היא, דמדתני שברי צלמים מכלל דצלמים שלמים אסורין, ור' יוחנן דייק מינה תרתי, צלמים שלמים ושברי ע"ז, וריש לקיש לא דייק מינה אלא צלמים שלמים, וליכא לאקומי לר' יוחנן כרבנן ולמימר דהוא הדין דאפילו צלמים שלמים מותרין, והאי דקתני שברי צלמים למעוטי שברי ע"ז, דא"כ ניתני המוצא צלמים ושבריהן הרי אלו מותרין, מדתני שברי צלמים ש"מ צלמים עצמן אסורין.
<h2>דף מב.</h2>
וטהרוה מפני שחיה וברדלס מצוין שם. אי קשיא והא לא סגי דלא הוה בחור פותח טפח, כיון דגוררו את הנפל שם, וכיון דהוה בי' פותח טפח אע"ג דגוררו את הנפל שם הרי הטומאה יוצא' דרך החור ונכנסת לבור ויהיה הכהן טמא, תשובה, היכי אמרינן הכי הנ"מ בחור שבין שני בתים או בין בית לעליי' ששניהן מקורין והעומד באהל שניהן טמא, אבל הבור דמגולה והכהן מאהיל עליו אין לומר כן, שהרי אפילו אם הנפל עומד בתוך הבור ולא האהיל עליו ממש אלא על צד אחר של בור טהור הוא.
הכא נמי כדרבא. פי' המורה דילמא מגבה לי' לכולי' מרקוליס ברישא והדר מבטל לי' וסותרו, ואינו נראה לי, דהיכי מצי מגבה לכל המרקוליס שהוא גל גדול קודם שיסתרנו, ועוד שהאבנים אינן מחוברות זו עם זו והיאך יגביהנו יחד שלם, ותו לקמן באשרה דמתרצינן נמי כדרבא, היכי מצי לאגבוהי לאשרה דהיא מחוברת לקרקע, ונ"ל דקנין המרקוליס והאשרה הוא שיקנה מקומן בחזקה, אי נמי יש לומר אע"ג דלאו בר מיגבה ומיקני נינהו לא חילקו חכמים בע"ז, אלא בכל ע"ז אמרי' דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי משום גזירה דרבא.
<h2>דף מב:</h2>
ר' אבהו אר"י מאי יתיז יתיז באפרוחין. פי' אבל באילן של הקדש אפילו האפרוחין לא יתיז בקנה, גזירה שמא יעלה דרך האילן ויטלם ונמצא נהנה מן ההקדש, אבל באשירה לא גזרי', משום דמאיסי ובדילי אינשי מינה.
א"ל ר' יעקב לר' ירמי' בר תחליפא אסברא לך באפרוחין כאן וכאן מותרין בביצים כאן וכאן אסורין. פי' לא ס"ל לר' יעקב לתירוצי' דר' אבהו, אלא דין א' יש בין (אחר) להקדש בין לאשרה באפרוחים ובביצים ומוקים למתני' כגון דאייתי עצים מעלמא וקיננה בהן כדאוקימנה מעיקרא, כך נ"ל פתרון שיטה זו, והמורה פירש דר' יעקב אמילתי' דר' אבהו אמר ר' יוחנן קאי ולפרושי מלתי' קאתי, ומש"ה פירש מילתי' דר' יוחנן פתרון דחוק שלא נראית לי.
<h2>דף מג:</h2>
המוצא כלים כו'. והא רב יהודא דאחרים עשו לו כו'. פי' וקס"ד דמשום לא תעשון אתי קאסר שמואל דמשמע אפילו ע"י אחרים, ופריק התם משום חשדא אסור לי' ולאו משום לא תעשון, ולעולם לא תעשון ע"י ישראל משמע ולא ע"י גוים, ומשום דבעי למיסתר לי' האי תירוצא ולאוקומי איסור לא תעשון אפילו ע"י גוים, מש"ה לא אקשי לי מיד הכי נמי ניחוש לחשדא, אלא אקשי' לי' ומי חיישי' לחשדא והא אבוה דשמואל ולוי דלא חשו לחשדא, ולעולם לא אסר שמואל אלא משום לא תעשון, דמשמע אפילו ע"י גוים, ומשני לעולם משום חשדא אסר ולא משום לא תעשון, והתם חשדא דרבים שאני, והדר מקשה והא ר"ג דיחיד הוה, ונהי דליכא איסור לא תעשון ליחוש לחשדא, דהא צורת הכותל יותר נראית לעינים מחותם הטבעת.
<h2>דף מד.</h2>
כאן קודם שבא אתי הגתי. קשה לי כיון דאמרן לעיל נכרי מבטל ע"ז בעל כרחו, היכי לא הי' מכריח דוד לחד מפלשתים והי' מבטלם.
<h2>דף מד:</h2>
פיסקא אמר לו אין משיבין במרחץ. ירושלמי מה אנן קיימין אם כששאלו בהלכות המרחץ הי' לו להשיב, ואם כשלא שאלו בהלכות המרחץ לא הי' לו להשיב, דאמר ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע בן לוי שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות הכסא בבית הכסא, כהדא ר"ש בן אלעזר על למסחי עם ר"מ א"ל מהו שנדיח א"ל אסור, מהו שניקנח א"ל אסור, ולא כן שמואל שאל לרב מהו לענות אמן במקום מטונף והוא א"ל אסור ואסור דאמרת לך אסור, אשכח תאני שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ הלכות הכסא בבית הכסא.
<h2>דף מה:</h2>
פיסקא הגוים העובדים את ההרים כו'. ואף ר"י בר' יהודא סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור כו'. אי קשיא כיון דלא שמעי' לי' בפירוש דקא אסר, אלא מדלא דריש מיעוטא דתחת כל עץ רענן שמעי' הכי, אמאי לא אמר נמי ואף ר"ע סבר הכי, דהא ר"ע לא דריש לי' למעוטא אלא לסימנא, תשובה, ר"ע ידעי' לי' ממתני' דהכי סבר כריה"ג ולא איצטרכינן אלא לר"י בר' יהודא, א"נ י"ל דר"ע לא מפיק כולי' קרא לסימנא ולאו למעוטי, דהא הרים וגבעות אית לי' למעטינהו ואע"ג דדריש לי' לסימנא, והה"נ איכא למימר בעץ רענן, ותדע דהכי הוא, דהא לקמן חזינן דחד טעמא דרשי ר"ע ורבנן בואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ש"מ דכותייהו ס"ל ולא כר' יוסי בר' יהודה.
איזהו דבר שגידועו אסור ועיקרו מותר כו'. פי' דכיון דלא נטעו מתחלה לכך לא נאסר אלא מה שע"ג קרקע ולא שרשיו שתחת הארץ. ולקמן [מ"ח ע"א] מוכח דלא אוסר ר' יוסי אלא תוספתו.
<h2>דף מו.</h2>
א"נ מבהמה [תמה] ומאילן יבש. אמר המורה ולר' יוסי בר' יהודא משכחת לה באילן שעלה מאליו דאפילו לר' יוסי לא מיתסר כ"ז שלא עשה מעשה בגופו, וכך נראה כמו שאמר. וקשיא לי כיון דמודה ר' יוסי בהאי אמאי לא דריש תחת כל עץ רענן למעוטי אילן שעלה מאליו, דהוי דומיא דהרים וגבעות.
<h2>דף מו:</h2>
א"ל אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא קולא וחומרא לחומרא פרכינן. פי' שני מקראות יש לנו אחד אוסר ואחד מתיר והן בסתם, קרא דנעבד מתיר המחובר בסתם, ויש לומר שמתירו בין לגבוה בין להדיוט, ויש לומר שאינו מתירו אלא להדיוט בלחוד, וקרא דאתנן אוסר האתנן לגבוה, ויש לומר שאוסר הכל אפילו המחובר, ויש לומר שאינו אוסר אלא התלוש, מוטב לדרוש קרא דאתנן דאסר בין התלוש בין המחובר, ולמיהדר ולמילף שריותא דנעבד מני', ולא שרי רחמנא המחובר אלא להדיוט, אבל לגבוה אסור דומיא דאתנן, מלדרוש שריותא דנעבד במחובר אפילו לגבוה, ולמיהדר ולמילף איסורא דאתנן מני' דלא אסר רחמנא אלא תלוש ולא המחובר.
בעי רמי בר חמא המשתחוה לחטים קמחן מהו למנחות. כך כתוב בגמרות. אבל המורה גריס המשתחוה לקמח חיטין מה הן למנחות, ומוקים טעמא דבעי משום מחובר דבהדיוט שרי, ואמר אית דגרסי המשתחוה לחטים קמחן מהו למנחות, וא"א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט וכל שכן לגבוה וכיון דנעשו ע"ז תו לא מהני להו שינוי, ונ"ל דגירסת הספרים עיקר, דאלו להדיוט כיון דנטחנו נתבטלו מדין ע"ז דהוו להו ע"ז ששיברה גוי וביטלה מותרת, ולגבי גבוה מבעיא לן אי מהני שינוי להתירן אי לא.
<h2>דף מז:</h2>
שלשה בתים הם בית שבנאו מתחלה לשם ע"ז הרי זה אסור. פי' לרבנן דאמרי לקמן [מ"ח ע"א] אי זו היא אשרה כל שתחתיה ע"ז, ואע"פ שאין עובדין את האילן להחזיקו ביראה שלהן אלא לע"ז שתחתיו עובדין, אפ"ה משום קלון ע"ז שתחתיו משתחוים לאילן, והיא אשרה שבתורה, הם ה"נ גבי בית שבתוכו ע"ז, אע"פ שאין מחזיקין הבית ביראה שלהם אלא הפסל שבתוכו מחזיקים ביראתם, אפ"ה כל הבית אסור בהנאה, כי מפני קלון ע"ז שבתוכו משתחוים לבית וכל הבית חשוב ע"ז, והילכך אע"פ שלא בנאו לשם ע"ז ממש לקבלו עליו באלוה אלא להכניס לתוכו ע"ז, הרי הוא חשוב כאלו בנאו לשם ע"ז ממש ולקבלו עליו באלוה, ולר"ש דאמר לקמן אי זהו אשירה כל שעובדין אותה, שמקבלין האילן עליהן אלוה, אבל אם עובדין לע"ז שתחתי' האשרה לא נאסרת, הם ה"נ בית לא נאסר עד שיבננו לשם ע"ז ממש לקבלו עליו באלוה, דכי היכי דפליגי באשרה הכי נמי פליגי גבי בית וגבי אבן שחצבה לבימוס, והיכא דבנאו מתחלה להכניס ע"ז לתוכו לא סגי לי' בהוצאת ע"ז עד שיסתור הבית, אבל אם הי' בנוי שלא לצורך ע"ז והכניס לתוכו ע"ז, התם ודאי סגי לי' בהוצאת ע"ז כיון שלא עשה מעשה בגופו של בית, ואינו נ"ל דבר זה, שאם בנה הבית להכניס לתוכו ע"ז שיהא נאסר בהנאה אע"פ שלא הכניס, דהא תנן בפ"ק [ט"ז ע"א] הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה, ואמרי' בגמרא [י"ט ע"א] אמר ר"א אם בנה שכרו מותר, פשיטא משמשי ע"ז הוא ומשמשי ע"ז בין לר' ישמעאל בין לר"ע אינן אסורין אלא עד שיעבדו, אלמא אע"פ שבנה הכיפה להכניס בתוכה ע"ז אינה אסורה אלא עד שתעבד ויכנוס בתוכה ע"ז, דבית שבנה לצורך ע"ז אינו נקרא ע"ז אלא תשמישי ע"ז, הילכך אין לפרש מתני' אלא בית שבנאו מתחלה לשם ע"ז ממש, כדפריש המורה לעבוד הבית, אבל אם בנאו להכניס בתוכו ע"ז אינו אסור עד שיכניס, ואחר שהכניס בתוכו ע"ז נאסר משום תשמישי ע"ז, ואם חזר והוציא ע"ז משם הותר הבית מיד, כדקתני בסיפא הכניס לתוכו ע"ז והוציאה הרי זה מותר, ואין חילוק בין אם היה בנוי מתחלה שלא לצורך להכניס בתוכו ע"ז בין אם בנאו מתחלה להכניס בתוכו ע"ז, שאם יוציא ע"ז מתוכו הותר הבית בהנאה, וכל זמן שהע"ז בתוך הבית כך הוא אסור כל הבית לישב בו כצל האשרה, דמשמשי ע"ז אסורין בהנאה כע"ז עצמה. עיין מהדור' תליתאה שסתרתי כל זה.
<h2>דף מח.</h2>
פיסקא שלש אשירות הן כו'. אמר לך שמוא' הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי בר' יהודא. מהכא מוכח דמאי דאסר ר"י בר' יהודא אילן שנטעו ולבסוף עבדו לא אסר אלא תוספתו, אבל כל מה שהיה בו מתחל' בין השרשין שתחת הארץ בין הגזע שעל הארץ היה מתיר, דלא מהניא לי' ההוא תפוסת יד אדם דמעיקרא אלא לאסור תוספתו משעת עבודה ולא לאסור מה שגדל מתחלה, כיון שלא היתה אותה תפוסה לשם ע"ז, ולרבנן לא מהניא מידי אפילו לאסור תוספתו, וקשיא לי טובא היכי מצי' לאקומי מתני' כרבנן, והא קתני סיפא העמיד תחתי' ע"ז וסילקה ה"ז מותרת, טעמא דסילקה הא לא סילקה האילן אסור, ואע"פ שלא עשה מעש' בגופו של אילן כלל נאסר משום ע"ז שתחתיו, כ"ש אם השתחוה לאילן שהוא אסור, ואמאי לא תירץ שמואל כדתרצינן לעיל גבי בית, בנה אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנה, ובע"כ הכי מתרצין כולה מתני', דהא סיידו וכיידו דתני גבי בית ודימוס לא מצי לדיוקא דוקא סיידו וכיידו אבל השתחוה לא, דהא ליכא מאן דפליג בהא דמשתחוה לדימוס שלא אסרו, וכן לבית דתלוש ולבסוף חברו לגבי ע"ז כתלוש דמי, ואם כן האי דתני סיידו וכיידו לומר לך שכיון שעשה מעשה בגופו, לא סגי בסילוק ע"ז בלחוד עד שיסתור החידוש שעשה, וה"נ מש"ה קתני גידעו ופיסלו דהיכא דגידעו ופיסלו לא סגי בסילוק ע"ז עד שיטול את שהחליף, אבל אם לא גידעו ופיסלו סגי בסילוק ע"ז בלחוד, ולעולם כל זמן שלא סילק ע"ז מתחתיו האילן אסור, וכ"ש אם השתחוה לו ואתיא מתניתין כר' יוסי. עיין התירוץ מבואר במהדורא תליתאה.
איזו הוא אשירה כו'. ה"ק שלש אשירות הן שתים ד"ה אחת מחלוקת ר' שמעון וחכמים. פי' אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז וגידעו ופיסלו לשם ע"ז אפי' כר"ש אתיין, וכגון שנתכוין לעבוד האילן, אבל העמיד תחתי' ע"ז לא אתיא אלא כרבנן.
<h2>דף מח:</h2>
פיסקא לא ישב בצילה כו'. פשיטא אמר רבב"ח א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל צילה. ירושל' תמן אמרי' בשם רב חסדא צלה אסור צל צלה מותר, איזו היא צילה ואיזו צל צלה, תמן אמרין כל שאילו תפול והיא נוגעת בו היא צלה, וכל שאלו תפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה, מפני מה צלה אסור אם מפני שהוא אסור בהנאה, הרי הקבר הוא אסור בהנאה וצלו מותר, הרי ההיכל אסור בהנאה ור' יוחנן בן זכאי יושב ושונה בצלו של היכל, הוה לית טעמא דילה משום שהיא אסורה בהנאה.
פיסקא ר' יוסי אומר לא ירקות כו'. למימרא דר"י סבר זה וזה גורם אסור. אי קשיא ואפילו אי סבר זה וזה גורם מותר מי שרי לכתחלה לזבל בזבל ע"ז, והא אמרי' לקמן דר' יוסי היה אוסר ליטע אגוז של ערלה, ואע"ג דאם נטע מותר לאכל הפירות מ"מ לכתחלה היה אוסר, תשובה, בוודאי לזבל לכתחלה הוא אסור, ואפילו למ"ד זוז"ג מותר, והכא אינו מזבל לכתחלה אלא הנבייה נושרת מאלי', ואי לאו דסבירא ליה זה וז"ג אסור לא הוה קפיד.
<h2>דף מט:</h2>
פיסקא נטל ממנה עצים אסורין בהנאה כו'. אמר זעירי הלכה כרבי אליעזר. קשיא לי לעיל פסקי' הלכה כר"י דאמר זוז"ג מותר והכא פסקי' הלכה כר"א, והא ר"א אסר להאי פת עד דמוליך הנאה לים המלח ור' יוסי שרי לה בלא פדיון כדאמרן, וקשיא הילכתא אהילכתא, וי"ל דלא קשי' הלכת' אהלכתא, דהאי דאמרי' הלכה כר"א לאו לאסור את הפת בלא פדיון, דהתם הלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ובלא פדיון העצים הפת מותרת, אלא פסק הלכה כר"א דיש פדיון לע"ז, ונפקא מינה לחבית של יי"נ שנתערבה בין חביותיו, דהתם ר' יוסי אסר דהא איסורי' לחודי' קאי ומשום ספיקא כולן אסורות ולית לי' לר' יוסי פדיון, ולר"א דאית לי' פדיון פודה אותה החבית של יי"נ וכולן מותרות לימכר, עיין תירוץ קושיא זו מבואר בפסחים בפ' כל שעה במהדורא תנינא ובמהדורא תליתאה שפירשתי שם דלא מיתסרא פת אלא בהיסק עצי אשרה, דהו"ל חד גורם (ואש) [ואילו] התנור לא חשיב כלום, ומש"ה פסיק הלכה כר' אליעזר.
לא שנו אלא פת אבל חביות לא. פי' המורה ל"ש דיש פדיון אלא פת דלא מינכרא בי' איסורא ממש, אבל חבית של יי"נ שנתערבה בחביות של היתר אסורות בהנאה ואין לה תקנה בהולכת הנאה לים המלח להתיר ולמכור כל חבית לבדה בפני עצמה או להשקות מהן לחמרי גוים דאיכא למיחש לאיסורא דהוא בעיני' אבל מוכרן כולן לגוי בבת אחת חוץ מדמי יי"נ שבהן דהשתא לא מיתהני מחבית דאיסורא, ולא דמי הך מילתא לפלוגתא דרשב"ג ורבנן דפליגי בפ' בתרא [ע"ד ע"ב] ביי"נ שנפל לבור אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו, דהתם תרווייהו ס"ל כרבנן דהכא דאין פדיון ליי"נ, ומיהו כי מזבין ליה חוץ מדמי יי"נ שבו לא קא מיתהני מיי"נ מידי, וקשיא לי כיון דרשב"ג דהתם כרבנן ס"ל דאין פדיון לע"ז היכי פסקינן התם הלכה כרשב"ג והכא פסקי' הלכה כר' אליעזר דיש פדיון לע"ז, עיין לקמן בקונטרסי בפרק השוכר.
כיצד מבטלה כו'. לא דכ"ע עובדין לשברין כו'. פי' המורה עובדין לשברין שנשתברו מאליהן והאי דאמר שמואל ברי' פרקין [מ"א ע"א] אפילו שברי ע"ז מותרין בהנאה למוצאן, התם הוא דלא חזינן לה דנשתברה מאליה, דאמרי' גוי שיברה דאזלי' בתר רובה, דהא ע"ז שנשתברה מאלי' לא שכיחא, ואינו נ"ל דוחק זה, דאלו הוה אסר שמואל בע"ז שנשתברה מאליה לא הוה שרי במוצא שברי ע"ז, כיון דאיכא למיחש דילמא מאליה נשתברה, ומצאתי כתוב בתוס' האי ע"ז שנשתברה לא דמי לע"ז שנשתברה דאיפליגי לעיל ר' יוחנן וריש לקיש, דאי חדא מחלוקת היא, אמאי לא איפליגי לעיל, ועוד אמאי לא אותבינהו ממתני' דלעיל דאותבינהו לר' יוחנן וריש לקיש, ועוד דהא אמרי' לקמן דכ"ע עובדין לשברים, א"כ קשיא דשמואל אדשמואל, דהא אמר שמואל לעיל אפי' שברי ע"ז מותרין, הילכך נראה לפרשה הכי, ע"ז שנשתבר' מאלי' דאיפליגי ר' יוחנן וריש לקיש ההיא מיירי בצלמי' שנשתברו ומתקלקלין ע"י שבירתן, ובההיא ר' יוחנן וריש לקיש חולקין, אבל הכא מיירי בע"ז שנשתברה ועיקר ע"ז קימת, כדאמר גוי ששיפה ע"ז לצורכה שעל ידי השיפוי הע"ז מתגדלת, כגון ששבר הענפים היבשים שבאשרה, וקא פסיק תלמודא דאותם ענפים יבשים אם שיברם גוי מותרים שהרי שיברם הגוי וביטלם, והיכא דנשתברו מאליהן אותם הענפים פליגי רב ושמואל, וזה הפתרון נ"ל נכון מאוד.
<h2>דף נ.</h2>
ר' ישמעאל אמר שלש אבנים כו'. אמר רבא ל"ק כאן בתפישה אחת כאן בשתי תפישות. אי קשיא אמאי אידחק רבא לתרוצי הכי לאוקמי מתני' בשתי תפישות וליסתר לתרוצי' דר' יוחנן, וליתרוצי הכי כל שהן בתפישה לו דהיינו תוך ד"א, דכ"ע לא פליגי דאפילו שתים אסורות והיינו את שנראת עמו, כי פליגי בשלש מרוחקות יותר מארבע אמות, דר' ישמעאל סבר מרקוליס קטן הוו ורבנן שרו, תשובה, משום דתנו שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס ולא יקרא רחוק מד"א בצד מרקוליס, וכל זה יבא לפי פתרון המורה, ועיין במהדורא תניינא.
כי תניא ההוא בעיקר מרקוליס. אי קשיא אמאי לא תירץ ההיא רבנן היא, אבל ר' ישמעאל אפילו זו בצד זו אסר דהוו מרקוליס, תשובה, משום דר' ישמעאל לא אסר זו בצד זו אלא מצד מרקוליס אבל במקום אחר לא, הילכך מודה ר' ישמעאל דעיקר מרקוליס לא הוי אלא אחת ע"ג שתים, ורבנן אפילו אחת ע"ג שתים מצד מרקוליס שרי ואע"ג דזהו עיקר מרקוליס, ואיכא לדיוקי הכי מדמתרצי' רבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ולא תרצינן דאין דרך מרקוליס בכך לעשות זו בצד זו, שמע מיני' דאפילו אם היו אחת על גב שתים הוו שרו רבנן משום דלאו אורחייהו למישבק מרקוליס גדול, ולמיפלח לקטן, ואלא איתרמוי הוא דאיתרמי הכי ולאו לשם ע"ז איתעביד ויש לומר דהכי ודאי מוכחא דמרקוליס הוו.
ומאי טעמא דמאן דלא פריש אמר בעינא כעין פנים וליכא. פי' ואע"ג דתקרובת ע"ז לא הוי, ע"ז מיהת הויא, כדבעי' למימר לקמן [נ"א ע"א], ור' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל דאבני מרקוליס ע"ז הוו. ומכאן מוכיח שאסור ליכנס לבתי ע"ז מפני שדורך על רצפתה ונהנה מע"ז, אבל ממאי דתנן באשרה לא יעבור תחתי' אין להוכיח, דהתם טעמא משום טומאה הוא, דהא קרקע עולם שתחת האשרה אינו אסור בהנאה, ולא דמי לרצפת ע"ז שאותן אבנים הן אסורות בהנאה, ואי קשיא והרי במודר הנאה מחבירו תנן בנדרים [ל"ב ע"ב] ובפ"ק דמגילה [ח' ע"א] אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל. ואמרי' בגמרא מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה ר"א היא דתניא ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר בהנאה, מכלל דרבנן פליגי עלי' ושרו, והכא אמאי לא פליגי, תשובה, משום דע"ז חמירא טפי משאר איסורי הנאה, דהא צל הקבר (והאי) [ו]צל [ההיכל] שרי כדכתבית לעיל בפ' כל הצלמים, וצל ע"ז אסור כדתנן לא ישב בצילה, ה"נ אע"ג דדריסת הרגל מותרת במודר הנאה, גבי ע"ז אסורה.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רב יהודא אמר רב ע"ז שעובדים אותה במקל שיבר מקל בפני' חייב זרק מקל בפני' פטור. פירש המורה מקשקשין לפני' במקל, שיבר מקל בפניה חייב דקי"ל בפ' ארבע מיתות [ס' ע"ב] דכל עבודות שבפנים שעבד בהן ע"ז בין דרכה בכך ובין שאין דרכה בכך חייב דכתיב זובח לאלהים וגו', אלמא מידי דחזי לשם אסור לכל ע"ז, ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב, דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה וגומר, אין דרכה בכך פטור, וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מיחייב בשיבר מקל דלא שייכא בפנים, ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפני' פטור, ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפילו לא דמי לפנים. אלא כגון שהיו עובדין אותה בקישקוש מקל או בענין אחר, הילכך שיבר מקל בפני' חייב אע"פ שאין עבודתה בכך, דכיון דדמיא שבירה לזביחת בהמה של פנים ששובר מפרקתה הרי זבח לפני' דבר שרגילה בו, אבל זרק פטור, הואיל ואין עבודתה בכך, והא לא דמיא לעבודת פנים כדמפרש לקמי'. ודוחק גדול נ"ל לפרש שעובדין אותה במקל בקשקוש מקל ולא בשבירת מקל ולא בזריקת מקל, וקשיא לי נמי בהאי פירושא דמשמע שאם לא היו עובדין אותם בקשקוש מקל ושיבר מקל בפני' לא מיחייב, דלא אמרי' כעין זביחה אלא היכא דשיכא ההיא עבודה קצת לע"ז, דהא ספת לה צואה וניסך לה עביט של מימי רגלים אין עבודתה בכך כלל, דאי עבודתה בכך אמאי בעינן כעין זריקה המשתברת, אלא ודאי שאין עבודתה בכך, ואפ"ה משום דהיא כעין זריקה חייב, ותו שחט לה חגב דמחייב ר' יהודא משום דהוי כעין זביחה ומוקמינן לרב אליבי', [והא] אין עבודתה בחגב כלל ואפ"ה חייב משום דהוי כעין זביחה, ואני מצאתי מוגה בספרים ע"ז שאין עובדים אותה במקל, וגירסא זאת נראית בעיני עיקר, שאלו היו עובדין אותה במקל הוה מחייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל, כיון דאורחא בעבודת מקל ואע"ג דלא הויא כעין פנים, דלא בעינן כעין פנים אלא במידי דלאו אורחא, וכדאמר רב נחמן לקמן ע"ז שעובדין אותה במקל חייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל, והכא דפטר בזריקת מקל משום שאין דרך עבודתה במקל, ואפ"ה שיבר מקל בפני' חייב משום דהויא כעין זביחה ודמיא לספת לה צואה ולשחט לה חגב, וה"נ אמרי' בפ' ארבע מיתות [ס"ב ע"א] הנה אבות זיבוח וקיטור ניסוך והשתחוי' מהנה תולדות שיבר מקל בפני', ורב נחמן משמי' דרב איירי לקמן בע"ז שעובדין אותה במקל שחייב אפילו בזריקה, ואתא לאשמעי' דאין נאסר המקל בהנאה, דאין תקרובת ע"ז אסורה אלא כעין פנים ואע"פ שעבודתה בכך.
<h2>דף נא.</h2>
אמר ר' אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שהוא פטור. פי' בזביחה היו עובדים אותה, ולא הי' עובדים אותה אלא בתמימים, אי נמי שעשה ישראל ע"ז וזבח לה בהמה בעלת מום, אבל אם דרכם של גוים לעובדה בבעלי מומין בודאי חייב, דהא דרכה בכך, ופליגא דר' יוחנן אדרב דאמר כל כעין זביחה חייב ואע"פ שאין דרכה בכך, ובתוספות ראיתי כתוב והוא שאין דרכה לעובדה בזביחה, דאי דרכה לעובדה בזביחה חייב מאיכה יעבדו, אי נמי דוקא בהמה בעלת מום שמינה ראוי' לגבוה דאותו מיעט משמעותיה דקרא מדקאמר בלתי לד' לבדו משמע אותה שכשרה לד', אבל חגבים שאין כשרים לד' וכן חיה ששחטן לע"ז חייב, דלא ממעט קרא אלא הראוי לד', והנכון בעיני דפליגי רב ור' יוחנן.
<h2>דף נא:</h2>
פיסקא מצא בראשו מעות כו'. בכיס קשור ותלו לו בצווארו. פי' אבל אם היו מפוזרות לפניו אסורין משום נוי ע"ז, דכל נוי ע"ז אסורין כע"ז, כדתנן [לעיל מ"ה ע"א] הגוים העובדים את ההרים הן מותרים ומה שעליהן אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, הילכך הסודרים שפורסים לפני ע"ז שלהן והעששיות הדולקות לפניהן אסורין בהנאה, ומעות שמתנדבין עכשיו הגוים לע"ז והן מתחלקים לכומרים נראה לי שהן מותרים בהנאה, לא מבעיא דעל דעת שיתפרנסו הכומרים מהם מתנדבין אותם, אלא אפילו אם התנדבו אותם לזיבול ע"ז לבנות לה שום בנין או לקנות לה כלים המשתמשים להם לע"ז מותרים הם, דקי"ל אין הקדש לע"ז.
ע"ז שהיה לה גנה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה. ובורות מים של ע"ז מותר לשתות מהם בחנם, ואם היו בתוך ע"ז אסור ליכנס, ואם הוציא לו גוי מותר, אבל לקנות מהם אסור, דמהנה לע"ז אסור, וקשיא לי אמאי לא מותבינן מינה תיובתא לריש לקיש דאמר בפרק קמא נהנה אסור אבל מהנה מותר, וגם המורה פירש שלא יעלה שכר לכומרים, ואינו נ"ל, דא"כ נקשה מינה לריש לקיש דאמר נהנה מע"ז אסור אבל נהנה לע"ז מותר, ובתוספות מצאתי כתוב שלא בטובה שלא יחזיק טובה לכומרים, אבל אם יחזיק להם טובה אסור משום דנראה כנהנה מע"ז, וכשלא יחזיק להם טובה נראה כלוקח מן ההפקר, והכי תנן נמי במסכת שביעית [פ"ד מ"ב] בש"א אין אוכלין פירות שביעית בטובה ובה"א בטובה ושלא בטובה, ופי' רבי' יצחק בי"ר מלכי צדק זצוק"ל בטובה שיחזיק טובה לבעלים, והכי משמע לישנא דמתני' מדתני בטובה ולא תני בשכר, אבל הירושלמי מוכיח כדברי המורה, דגרסי' התם כיני מתניתה בטובה הכומרים ושלא בטובת הכומרים, חלילים של ע"ז אסור לשוכרם, ואם היו מעלי' שכר למדינה אע"פ שעושין בהן צורך ע"ז מותר לשוכרם, חנות של ע"ז אסור לשוכרה ואם היתה מעלה שכר למדינה אע"פ שעושין בה צורך ע"ז מותר לשוכרה. עיין במהדורא בתרא.
<h2>דף נב.</h2>
ע"ז של נכרי אסורה מיד כו'. ואידך ההוא מבעיא לי' לכדתניא ר' יוסף מנין לגוי שפוסל אלהיו כו'. פי' ור"ע אית לי' ההוא דרשה, דהא תרתי דריש רב יוסף מני', פסלו לאלוה לא תחמוד, אלמא משעה שפסלו לאלוה קאי בלא תחמוד ואע"פ שלא עבדו, ור' ישמעאל סבר להכי אפקי' בלשון פסלו, למידרש בי' שהגוי פוסל אלוה בלחוד, אבל לעולם לא נאסר עד שיעבד.
<h2>דף נב:</h2>
כלים שנשתמשו בהם בבית חניו מהו שישתמשו בהן במקדש. נ"ל דוקא בכלי שרת קא מבעי' לי', אבל בגדי הכהנים שלבשו שם בשעת עבודה מותרים ללובשם ולעבוד בהם במקדש, ובגדי הכומרים שלובשין בשעה שעובדין לע"ז מותרין הם ולא יקראו תשמישי ע"ז. ונ"ל שגם בגדי הכומרים תשמישי ע"ז הם כיון שהם מיוחדין לצורך ע"ז כמו בגדי כהונה שהם אסורין בהנאה.
<h2>דף נג.</h2>
ירושלמי זעירי בר חנינא בשם ר' חנינא כשמכרה לצורף נחלקו, אבל אם מכרה לעובדי' ד"ה אינה בטלה, רב ירמי' בשם רב כשמכרה לעובדי', אבל אם מכרה לצורף ד"ה בטלה היא.
פיסקא מכרה או משכנ' כו'. וש"מ בין בזה בין בזה מחלוק' לא ה"ק נראין דברי לרבנן שמוכר' לחבלה כו'. קשיא לי דהא שפיר מצינן למיפשט מהא מתניתא דמאן דאמר בצורף ישראל מחלוקת אף בצורף ישראל קאמר, דאי אמרת בשלמא אף בצורף ישראל קאמר ובין בזה ובין בזה מחלוקת, מתרץ מתניתא כדאמרן מעיקרא, אלא אי אמרת דדוקא קאמר מחלוקת בצורף ישראל אבל בצורף גוי ד"ה לא בטלה, א"כ מתניתא היכי מתרץ לה, אי כדס"ד מעיקרא קשיא לי' משום דמשמע בין בזה ובין בזה מחלוקת, ואי כדמתרצינן לה לבסוף קשיא לי' דמשמע דוקא בצורף גוי מחלוקת אבל בצורף ישראל ד"ה בטלה, והנכון בעיני דהאי דאמר לא ה"ק כו', לא מיהדר לדחויי דלא ליפשוט מינה בעיין, דבעיין ודאי איפשוט, דמ"ד בצורף ישראל מחלוקת אף בצורף ישראל קאמר, ולא מיהדר אלא לתרוצי קושיא דמ"ד מחלוקת בצורף גוי אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל, והכא חזינן דבין בזה ובין בזה מחלוקת, ואתא לתרוצי מתניתא כוותי' דבצורף גוי מחלוקת, אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל.
<h2>דף נג:</h2>
וצריכא דאי תנא לוה עלי' מדלא זבנה לא ביטלה כו'. ראיתי כתוב בתוס' מישכנה הוא לזמן קצוב, שאם לא אפדנה עד זמן פלוני תהי' שלך, ומש"ה דמי למכרה, אבל לוה עליה היא הלואה בסתם, ומש"ה לא דמי למכרה, ופתרון נאה נראה לי.
<h2>דף נד.</h2>
פיסקא בימוסאות של מלכים כו'. מיתבי איזה נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון כו'. קשיא לי היכי לא מותבינין מהכא תיובתא לרבא דפליג על אביי בפ' ארבע מיתות [ס"א ע"ב] בהעובד ע"ז מאהבה ומיראה, דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור, ונסייע מהכא לאביי ונקשה מינה לרבא, ותו דהכא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם כו', ופליג בין בצינעה בין בפרהסיא, והתם פטר לגמרי ול"פ.
<h2>דף נד:</h2>
אלא מכלים דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח כו'. קשיא לי כיון דמן התורה נאסרו מפני שעשה בהן מעשה היכי מייתי מינה ראיי' רבי לעיל בכלים שנשתמשו בהם בבית חוניו שאין איסורן מן התורה אלא קנסא דהויא מדרבנן. עיין במהדורא תליתאה.
האי מבעיא למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אמר המורה וה"ה נמי לכל הנאות דמדאורייתא שרי, אלא רבנן הוא דגזור בכל הנאות אפילו בדיעבד כי היכי דלא לערים לכתחלה להקל באיסור להוציאו בדמים ולהנות בדמיהם, אבל בדיעבד דקידושין, אם מכר וקידש בדמיהן מקודשת, דבע"כ אהני מעשיו והויא אשת איש מדין תורה, ואינו נ"ל דאיכא איסור דרבנן כלל בהא מילתא, אלא ליהנות מגופן אסור מן התורה, וכן למוכרן ולהחליפן, שהרי הוא נהנה מן הדמים ומן החילוף, ואם עבר ומכר והחליף, אותו החילוף ואותן הדמים מותרים שאינן תופשין דמיהן, נמצא שבשעה שמכר והחליף עבר על איסור תורה שהוא שעת הנאתו, אבל באותן הדמים והחילוף אין בהם אפילו איסור דרבנן. עיין בקונטרסי בפ"ק דחולין.
<h2>דף נו:</h2>
פיסקא ירד לבור כו'. שמעת מינה נצוק חיבור כדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו ה"נ כגון שפיחסתו בורו. קשיא לי דאמאי מידחקינן לאקומי למילתי' דרב הונא הכי, והא רב הונא גופא אמר בפרקא דלקמן [ע"ב ע"א] דנצוק לטומאה וטהרה הוא דלא הוי חיבור אבל לענין יי"נ הוי חיבור, ונ"ל דה"ג תניא נמי הכי לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור, ועלה הוא דאמרי' שמעת מינה ניצוק חיבור.
<h2>דף נז.</h2>
אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן כו'. פי' במגע גוי שלא בכוונה, כגון מאי דאמרי' לקמן בההוא דהוה סליק לדיקלא ובהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה, אי נמי חרם גוי שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור של שמן היא, דכ"ע ל"פ דמותר בהנאה, ואפילו ר' נתן מודה, ובמגע גוי בכוונה ולא היה עסוק בדבר אחר, דכ"ע ל"פ דאסור בהנאה, כי פליגי כשנתכוון ליגע אבל עיסקו היה משום דבר אחר, כגון כשנפל לבור ועלה, שבעלייתו בכוונה ובדעת הוא נוגע ביין, אלא שהוא עסוק בעלייתו ומשכשך ידיו ורגליו ביין כדי לעלות, וכן כשמדדו בקנה או בידו או ברגלו מתכוין הוא ליגע, אלא שכוונתו ועיסקו אינו אלא למדוד, וכן כשהתיז את הצירעה בקנה וכשטיפח על פי חבית מרותחת מתכוין הוא ליגע, אלא שכל עסקו וכוונתו להתיז את הצרעה ולהסיר רתיחת החבית, ת"ק סבר אע"פ שבכוונה נגע כיון שכל עסקו אינו אלא לדבר אחר כמגע גוי שלא בכוונה דמי, ואסור בשתיי' ומותר בהנאה, בין אם נגע בו ביד בין ברגל, ור' נתן סבר כיון שבכוונה נגע אע"פ שהי' עסקו בדבר אחר מגע גוי בכוונה הוי, והילכך ביד דדרך ניסוך בכך אסור בהנאה, אבל ברגל דאין דרך ניסוך בכך מותר בהנא', ר' שמעון ס"ל כת"ק דמגע גוי שלא בכוונה הוי, ופליג עלי' בהא, דאילו ת"ק סבר מגע גוי שלא בכוונה בהנאה הוא דשרי אבל בשתיי' אסור, ור"ש סבר אפי' בשתיי' נמי שרי, וההוא חמרא דדש ביה גוי נמי להכי דמי, דאע"ג דבכוונה נוגע בו ברגלו, מ"מ כל עסקו אינו כי אם לדרוך הענבים, והמור' פירש אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן יין בהנאה במגע של גוי אע"פ שלא ניסכו לע"ז דניסוך לא הוי אלא ע"י שיכשוך, ואינו נראה לי.
תינוק בן יומו עושה יי"נ. שאלו לפני ר' צמח גאון זצוק"ל על מגע ישמעאל מהו לשתיי', מפני שהישמעאלים אין דרכן לנסך יין לע"ז, והשיב אלו הי' דרכן לנסך הי' מגען אסור אפילו בהנאה, אבל עכשיו שאין דרכן לנסך מותר בהנאה, אבל בשתיי' אסור, דלא גרע מתינוק גוי שמגעו אסור בשתיי', ואינו נראה לי, דתינוק גוי גזרו על מגעו מפני שכשהוא גדול מנסך, אבל ישמעאל שאינו מנסך כלל למה נאסר מגעו כלל, אבל מיהו יינן אסור משום חתנות, אבל מגען מותר, ונ"ל שגם הנוצרים בזמן הזה אין מנסכין לע"ז כלל ולא מקריבין זבחים לע"ז כבראשונה, אלא שעושין מן היין דמו של חשוך, ואפילו אם תימצי לומר שזה יקרא ניסוך, אין עושין זה אלא הכומרים ובפני ע"ז, אבל שאר גוים וחוץ לע"ז אין מנסכין כלל, הילכך מגען מותר, שהגוים הראשונים היו משכשכין ביין בכל מקום לשם ע"ז, וזה הי' ניסוכם ועבודתם היתה בכך, אבל עכשיו שאין דרכם בכך נ"ל שאין להחמיר במגעם, וזה דומה לדר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא שהיו אומרי' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז, ורבנן דפליגי עלייהו משום דסברי דשלא בפני ע"ז נמי מנסכין, אבל בזה"ז דקים לן שאין מנסכין שלא בפני ע"ז אפילו רבנן מודו, ומיהו איני סומך להורות לעשות מעשה.
<h2>דף נז:</h2>
שרייה רבא לזבוני לגוים. נראה לי דהוה סבר רבא דמגע גוי אפילו בכוונה אינו אסור בהנאה, כדתנן במתני' דנפל לבור ועלה כו', ולא שני לי' בין מתני' ובין מגע אחר, ולא מיתסר בהנאה אלא כשניסכו בבירור, ואותי' אביי ממתניתא דאגרדמים דמוכח דמגע גוי בכוונה אסור בהנאה, ומתני' משום דהוה עסיק בדבר אחר כדפרישית לעיל, וראיתי [למי] שהשוה מעשה דאגרדמים למתני', והקשה אמאי לא תירץ רבא דאנא דאמרי כת"ק דמתני' דאמר ימכר, והשיב מעשה רב, ואין זה כלום, אלא דלא דמיא למתני' כדפרישית.
<h2>דף נט:</h2>
ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא שדא ההוא גוי ידי' ושקלי' אמר להו רב אשי נקטוה לידיה דלא לישכשך בי' כו'. פי' במגעו הראשון אע"פ שבכוונה ומדעת עשם לא נאסר היין בהנאה, מפני שכל עסקו לא היה אלא כדי ליטול האתרוג, אבל אם מכאן ואילך היה משכשך בו ידו היה נאסר בהנאה, ומש"ה אמר להו רב אשי נקטי' לידי', ודמי מעשה דאתרוגא למתני' דפליגי בה רבנן ור' שמעון.
ר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא מתירין אותו מפני שני דברים כו'. פי' המורה מתירין אותו בהנאה, ואינו נראה לי, דמטעמא דידהו דאמרי שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואין אדם יכול לאסור דבר חבירו לאונסו משמע דאפי' בשתיי' שרי לי', ואמר המורה ואע"ג דלא ס"ל כוותייהו להתירו למוכרו לגוי אחר, מההוא גוי מיהא שרי לאפרועי נזקו משום טעמא דלא כל הימך, ואינו נ"ל, דאמאי מוקמי' מילתי' דרב אשי כתנאי, אטו אפי' ת"ק מי לא מצינן למימר דמודה בהא דשרי למישקל דמי חמרא מיני' דהא לאונסי' אסרי' ניהלי' ואמאי מוקמי' למילתי' דרב אשי כרבי יהודא בלחוד, ונ"ל דהאי דאמר תלמודא כתנאי לאו אמילתי' דרב אשי איתמר אלא אמגע גוי דאסרי' ואמר תלמודא דתנאי פליגי עלה דר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא מתירין, ותנא דמתני' וברייתא דאגרדמים הוי ת"ק דר' יהודא, וראיתי כתוב בהלכות גדולות ומשום דאמרי' [חולין מ"א ע"א] רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא ש"מ הילכתא כוותייהו, ואינו נ"ל דהא כולהו אמוראי דהאי הילכתא סברי כת"ק דר' יהודא ואסרי למגעו של גוי אע"פ שלא ראינו שניסכו, כל שכן אם ניסכו לפנינו, ובשלהי פרק השוחט [מ"א ע"א] מסיק ר' נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קא מיכוין, אלמא בגוי מודים דאוסר דבר ישראל אע"פ שאינו שלו.
<h2>דף ס.</h2>
איכא דאמרי אמ' רב פפא דעד ברזא אסור ואידך שרי. אמר המורה ולית הילכתא כרב פפא דהא איתוקם כתנאי וקם ליה רב פפא כרבי יהודא ויחידאה היא והלכה כרבים דפליגי רבנן ואמרי בין מפיה בין מצדה טמאה דכולו חיבור, ואינו נראה לי, דהיכא אמרי' הלכה כרבים הני מילי היכי דלא קיימי אמוראי כיחידאי, אבל היכא דעקרוה אמוראי למילתא דרבים ופסקי כיחיד, בתר אמוראי סמכי', דאינון חזו לי' לטעמא דידהו ואיתברר להו כמאן הילכתא, והכי פסקי בה"ג ור' יצחק מפאס זצוק"ל וכולהו רבואתא כלישנא בתרא דרב פפא.
<h2>דף סא.</h2>
פיסקא המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שפתוח לרה"ר בעיר שיש בה גוים וישראל מותר בעיר שכולה גוים אסור עד שיושיב שומר. פי' מדתני בסיפא והלה כותב לי שנתקבלתי ממך מעות, מכלל דרישא דלא כתב לי', אלא אינו מניחו ליטול יינו עד שיפרענו, והילכך כיון שיינו של גוי הוא אינו מותר עד שיהא ביתו פתוח לרה"ר ויהיו ישראל דרים שם, אבל אם אין ביתו פתוח לרה"ר או בעיר שכולה גוים אע"פ שמפתח וחותם בידו אסור עד שיושיב שומר, שכיון שהיין הוא של גוי ואינו נתפש עליו כגנב טרח נפשי' ומזייף, ואינו ניתר אלא עד דאיכא תרתי, מפתח וחותם ויהי' ביתו פתוח לרה"ר בעיר שיש בה גוים וישראל, והמורה פירש שאם הי' ביתו פתוח לרה"ר וישראל דרים שם באותה העיר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו מותר, ואינו נ"ל דבר זה כלל, שאם אין מפתח וחום ביד ישראל היאך נוכל להתירו בעבור שביתו פתוח לרה"ר והא תנן בפירקא דלקמן [ס"ט ע"א] המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגוף ותיגוב, השתא ביין של ישראל שהוא נתפש עליו כגנב אסור בלא שומר, ביינו של גוי לא כל שכן, אלא ודאי מתניתין במפתח וחותם ביד ישראל קמיירי, ותו דקא מתמה תלמודא והא איכא רוכלין המחזירין בעיירות, ואי בלא מפתח וחותם ביד ישראל היכי הוה מקילינן כולי האי למיסמך ארוכלין, אלא ודאי במפתח וחותם ביד ישראל עסיקי', כדמפרש לקמן בברייתא, ומתני' דלא תנא לי' בפירוש, משום דלא צריך למיתניי' דמילתא פשיטותא היא דצריך מפתח וחותם ביד ישראל אפילו ביין ישראל, כ"ש ביינו של גוי.
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות מותר. פי' אע"פ שהיין הוא של נכרי, כיון שיכול ישראל ליטול אותו ואין גוי מעכבו בשביל המעות, שהרי כתב לו שנתקבלתי ממך מעות, הו"ל כיינו של ישראל שהפקידו ברשותו של גוי, והילכך אע"פ שאין ביתו פתוח לרה"ר ואין ישראל דרים באותה העיר מותר, אבל מיהו צריך שיהא מפתח וחותם ביד ישראל דבלא"ה במאי משתרי, והכי מפרש לקמן בברייתא, ותנא לא איצטריך לי' למתניי' כדפרישית, וחילק התנא בין יינו של גוי ליינו של ישראל, דרישא דמיירי ביינו של גוי אינו (פתר) [ניתר] במפתח וחותם ביד ישראל, עד שיהא ביתו פתוח לרה"ר וישראל דרים באותה העיר, ואם אין ביתו פתוח לרה"ר או אם אין ישראל דרים שם אסור עד שיושיב שומר, וסיפא דמיירי ביינו של ישראל מותר במפתח וחותם ביד ישראל בלבד, אע"פ שאין ישראל דרים באותה העיר, והמורה פירש בסיפא מותר אם ביתו פתוח הוא לרה"ר כדפרישית לעיל, ואינו נראה לי דא"כ מה חילוק יש בין רישא דלא כתב ליה התקבלתי ובין סיפא דכתב לי' התקבלתי, ותו דקתני סיפא אבל אם רוצה ישראל ליטלו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו זה הי' מעשה ואסרו חכמים, ואי כשביתו פתוח לרה"ר עסקי' אמאי אסרו חכמים והא תנן רישא דמותר, אלא ודאי כשאין ביתו פתוח לרה"ר עסקי', ומש"ה אסור, דיינו של גוי ברשותו של גוי לא סגי בחותם ומפתח ביד ישראל בלבד עד שיהא בית סמוך לרשות הרבים וישראל דרים שם או שיושיב שומר, וסיפא לא צריכא מידי, דמרישא שמעינן לה דאינו מותר אלא בבית הפתוח לרה"ר ועיר שיש בה גוים וישראל, ולא תניא אלא לאשמעינן מעשה שהי' בבית שאן ואסרו חכמים, א"נ רישא מיירי ביינו של נכרי ממש וסיפא מיירי ביינו של ישראל אלא שהנכרי תופשו בעבור מעותיו.
ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומילאהו יין. פי' יינו של ישראל. וישראל דר באותו חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, בחצר אחרים מותר והוא שיהא מפתח וחותם בידו. פי' היינו מתני' דכתב לו התקבלתי דה"ל יינו של ישראל, דכיון דיין ישראל הוא סגי לי' בחותם ומפתח בידו, דכיון דנתפס עליו כגנב לא טרח ומזייף, ואינו צריך בית הפתוח לרה"ר או שומר, והאי ת"ק דברייתא הוא תנא דמתני'.
<h2>דף סא:</h2>
יינו של גוי ברשותו של גוי וישראל דר באותו חצר מותר. ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, כדאמר לי' ר' יוחנן לתנא. בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו. פי' כי רישא דמתני' דאסור עד שיהי' ביתו פתוח לרה"ר ויהיו ישראל דרים שם או שיושיב שומר.
וחכ"א לעולם אסור עד שיושיב שומר וכו'. פי' אוקימנא דאיינו של ישראל ברשותו של גוי ואין ישראל דר באותו חצר פליגי, דת"ק שרי לי' במפתח וחותם ביד ישראל בלבד, וחכמים אסרי עד שיושיב שומר, דל"ש להו לחכמים בין יין של גוי בין יינו של ישראל, דבכולהו מצרכי שומר ולא סגי במפתח וחותם ביד ישראל והני חכמים הן חכמים דפליגי על ר"א, כדאמרן לעיל בפ' אין מעמידין [ל"א ע"א] תניא אחד הלוקח וא' השוכר בית בחצר הנכרי ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתיי' וחכמים אוסרין, ותנא דמתני' ות"ק דברייתא הוא ר"א דמתיר בשתיי', וחכמים דפליגי בברייתא הן חכמים דפליגי על ר"א, וכך אמר רב יצחק מפאס זצוק"ל וקי"ל כת"ק דקאי כר"א דלא חייש לזיופא, וכך מצאתי שרבי' צמח גאון זצוק"ל פירש כל המשנה בין רישא ובין סיפא כשמפתח וחותם ביד ישראל. וכבר איפסקא הילכתא כר"א, ויינו של ישראל ברשותו של גוי ומפתח וחותם ביד ישראל מותר, אבל מיהו צריך חותם בתוך חותם כדאמרן בפ' אין מעמידין [שם], אבל יינו של גוי ברשותו של גוי ליכא מאן דפליג דלא סגי במפתח וחותם ביד ישראל עד שיושיב שומר, והילכך זה שרגילים הגוים לקנות יין מן היהודים וחותמין אותו ומוליכים אותו ממקום למקום ומוכרין אותו לישראל, איסור גדול הוא, ואין להתירו בשום פנים שבעולם, דכיון דהיין הוא שלהם ואינו נתפש עליו כגנב לא סמכי' אחותם וחיישי' לזיופא, ואין תנא שמתיר דבר זה, דעד כאן ל"פ אלא ביין ישראל אבל ביין הגוים ליכא מאן דפליג דלא סמכי' אחותם וצריך שומר.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ כו'. פי' יי"נ של גוים הוי כשמשכשך אותו לתוכו לשם ע"ז, וזה הי' נסוכם אפילו שלא בפני ע"ז, ולר' יהודא דאמר אין מנסכין אלא בפני ע"ז [לעיל נ"ט ע"ב], הי' הגוי מוליך יינו לפני ע"ז ומנסך ממנו קצת, וכל השאר הי' נקרא יין נסך, מפני שהכל נעשה תקרובת ע"ז כיון שניסך ממנו קצת, דומיא דעורות לבובין [לעיל כ"ט ע"ב], דבעבור הלב שהי' מקריב בפני ע"ז בלבד נעשית כל הבהמה ועורה תקרובת ע"ז.
<h2>דף סב:</h2>
דילמא מזבל כו'. ואע"ג דקי"ל [לעיל מ"ט ע"א] כר"י דאמר זה וזה גורם מותר, הני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אסור לזבל, כדפרישית בפ' כל הצלמים.
מי לא תניא אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו כו'. פירוש מש"ה מקשה מברייתא, ולא מקשה אמאי דתנן בתמורה [ל"ג ע"ב] אילו הן הנקברין הפילה שליא תיקבר ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפור מצורע ושער הנזיר ופטר חמור, משום דכל הני מיתקלקלי בקבורתן ולא אתי בהו לידי תקלה, אבל חיטי דלא מיתקלקלי אתו בהו לידי תקלה.
וכי בא עלי' ליחול עלי' איסור אתנן. פי' דהכי אמר לה הרי לך טלה זה על מנת שאבוא עליך, הילכך כל זמן שלא בא עלי' לא קנאתו אלא לכשיבוא עלי', ולכשיבוא עלי' הרי אית עליו איסור אתנן, ואמאי מותר.
<h2>דף סג.</h2>
אמר ר' אלעזר כשקדמה והקריבתו. פי' בודאי אלו הוה קיים בשעת ביאה חייל עלוי' איסור אתנן, אלא כגון דקדמה והקריבתו.
ה"ד אי דאקנייה ניהלה מעיקרא מתנה הוא דיהיב לה. פי' ה"ד מילתא דר' אלעזר דאמר כגון שקדמה והקריבתו, אי דאקני' ניהל' מעיקרא כגון דיהב ניהל' במתנה מעכשיו ולא אמר לה ע"מ שאבוא עליך, אלא הקנהו לה בלי שום תנאי, אבל מיהו סמך עליה שלא תמרוד בו מלהיבעל לו, אי הכי מתנה בעלמא היא דיהבי' ניהלה, ואע"ג דהוא קיים בשעת ביאה, כיון שאם תרצה למאן שלא תיבעל לו אינו יכול לתובעה בדין ליקח ממנה הטלה, אשתכח דלא הוי אתנן אלא מתנה בעלמא, דאטו כל מתנה דיהיב אינש לזונה בלא על תנאי ביאה מי נאסר לגבוה, וה"נ היכי דמי כיון שאינו יכול להוציאו בדיינים אם לא תיבעל לו.
ואי דלא אקנייה ניהלה מעיקרא היכי מציא מקרבא לי'. פי' אם לא הקנה לה אלא על מנת שיבוא עלי', היכי מציא מקרבא לי' קודם ביאה, והא לא הוי דיד', ולכשיבוא עלי' חייל עלי' אתנן למפרע.
לא צריכא דאמר לה ליהוי גבך כו'. וקשיא לי אמאי אידחק ר' אלעזר לכולי האי אוקמה כשקדמה והקריבתו, ולא אוקמה כדאמרן כגון דאקניי' ניהלה מעיקרא, דאע"ג דבא עלי' לא מיתסר, כיון דאינו יכול להוציאו מידה אם לא תיבעל לו.
וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא מיחסרא משיכה. קשיא לי אטו כי בא עלי' והדר יהיב לה טלה באתננה וייחד לה אותו הטלה לא הוי אתנן עד דמשכא לי' מעיקרא, והא אמרי' בפ' מרובה [ע' ע"ב] אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו, בא על אמו (איתביעה) [אי תבעה] לי' קמן בדינא מי אמרי' לי' קום הב לה אתנן אלא אע"ג דכי תבעה לי' קמן בדינא לא אמרי' לי' הב לה כיון דקא יהיב לה הוי אתנן, אלמא מוכח מהכא דאע"ג דלא משכא לי' כיון דאתני בהדי' דליתיב לה ויתיב לה אתנן הוי.
<h2>דף סג:</h2>
אמר ר"פ כשהקדים לו דינר, רב אסי אמר כגון שנטל ונתן ביד. קשיא לי אי הכי אדתני רישא צאו אכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה, לפלוג וליתני בדידיה בד"א כשהקדים לו דינר א"נ שנטל ונתן ביד, אבל אם לא הקדים לו דינר ולא נטל ולא נתן ביד מותר.
<h2>דף סה.</h2>
הא דאמר לי' העבר לי' מאה חביות במאה פרוטות כו'. קשיא לי כיון דמוקמינן לברייתא דאמר ליה מאה חביות במאה פרוטות, אם כן האי דתניא לעתותי ערב שכרו מותר היכי דמי, אי דלא אשלים למאה חביות כל היום אמאי שכרו מותר, ואי דאשלימינהו והאי חבית אחרינא הוא אפי' בחצי היום נמי. עיין במהדורא תנינא.
<h2>דף סה:</h2>
פיסקא יין נסך שנפל ע"ג ענבים כו'. הדר שרי רבא למיטחינהו ולמיפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל. מהכא מוכח דאי אפאה ישראל לגוי אע"פ שהפת של גוי מותרת ולא נאסרת אלא כשאפאה גוי, וקשיא למאי דאמינא לעיל [ל"ה ע"ב ד"ה פיסקא הפת והשמן] דאפילו אפאה ישראל לגוי אסורה, ומאי דקשיא לי אמאי תני פת בלחוד, והא בכלל בישולי גוים הוא, ראיתי כתוב בתוס', מש"ה תני פת ושלקות, שבתחלה גזרו על בישולי גוים ולא על הפת ולבסוף גזרו על הפת, משום דבישולי גוים זה הוא דבר הצריך אומן לבשל, שיש לך אדם שיודע לתקן תבשילו ולבשמו, וכשיהודי רואה גוי שיודע לתקן מאכלו היטב מתאוה לתבשילו ונמשך אחריו ומתחתן בו, ואח"כ גזרו על הפת, שראו עוד שנמשך אחריהן מפני אפייתן, שהיה שולח לגוי לאפותה ומתוך כך נמשך לבו אחריו שנכנסת אהבה וריעות ביניהם ובאים ומתחתנים יחד, וחתנות דשכר לא דמי לחתנות דתבשיל של גוים, דאיסור חתנות של שכר אינו משום עשיית שכר, שאפילו עשאו ישראל [ומכרו לגוי אסור, דאיסור חתנות של] שכר אינו אלא מפני שאם היה מותר לשתות משכר שלהם היה הולך בביתו ומשתכר עמו ומתוך כך מתחתן עמו, והילכך כי שתי בביתו של ישראל או אבבא דחנותא הוי הרחקה, אבל בביתו של גוי אסור, שהרי משתכר על ידו ובא ומתחתן בו, הילכך לא דמי חתנות דשכר לחתנות של פת ובישולי גוים, ומש"ה אנו אוסרים פת של גוי לאוכלה בכל מקום, והוא שאפאה גוי, אבל אם לא אפאה גוי אפילו הוא של גוי מותרת, דבישולי גוים אינן אסורין אלא משום שאם תתיר לו בישולי גוים ישלח לו תבשילו לתקנו או יאמר לו בביתו הוא יתקן תבשילי, ומתוך כך מתחתן בו, אי נמי יש לומר כדקאמינא מעיקרא דפת של גוים א"ג דאפאה ישראל אסורה, והכא דשרא רבא משום דלאו לגוים אפאוה אלא לעצמו ואחרי כן מכרוה לגוים, דפת זו ודאי מותרת ולא תקרא פת של גוים להכי אמר שלא בפני ישראל.
<h2>דף סו.</h2>
חמירא דחיטין וחמירא דשערי אביי אמר בנ"ט רבא אמר במשהו. פי' [המורה] חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דתרומה וחד דחולין ונתערבו זה בזה, ואי קשיא היכי מיפלגי בתרומה דחד אמר בנ"ט וחד אמר במשהו, והא קי"ל דתרומה עולה בא' ומאה, תשובה, היכא אמרי' דתרומה עולה בא' ומאה, הנ"מ בדבר יבש שלא נתן טעם זה בזה, כגון חיטין בחיטין או תאנים בתאנים וכן שאר מיני פירות, דתנן בתרומות [פ"ה] סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין כו', התם ודאי דלא יהבא טעמא תרומה בחולין, אמרי' דתרומה בטלה לאחד ומאה, וסמכוה רבנן אקרא דכתיב את מקדשי שהסאה מקדשת צ"ט סאין, אבל בדבר לח כגון משקין של תרומה במשקין של חולין או בדבר המתבשל או נ"ט כגון תבלין של תרומה שנתנן בקדרה של חולין או שאור של תרומה שנתנו בעיסה של חולין או עדשים של תרומה שנתבשלו בגריסים של חולין הרי הן כשאר כל האיסורין שדינן בנותן טעם, ואם הוא מין במינו במשהו, ולא אזלי' התם בתר מאה ואחד, דתנן בפ"ב דערלה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע, להחמיר מין במינו, להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו, כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ, בין שיש בו לעלות באחד ומאה ובין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור, אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין שאין בו כדי לחמץ אסור, פי' היכי דיש בו כדי לחמץ אזלינן בתר טעמא, ואע"ג דהוא בא' ומאה לא בטיל, ואע"ג דחטין בחטין בטלי בא' ומאה, הנ"מ בדבר יבש דלא יהיב טעמא, אבל האי דיהיב טעמא אזלי' בתר טעמא ולא בטל בא' ומאה, ואם אין בו כדי לחמץ הדרינן לדין התרומה שעולה באחד ומאה, ורואין אם אין בו לעלות באחד ומאה אסור, ואם יש בו לעלות באחד ומאה מותר כדין חטים בחטים, וזה החומר שאנו נותנין לו שאע"פ שאין בו כדי לחמץ אם אין בו כדי לעלות באחד ומאה אסור, דוקא מפני שהוא מין במינו, דהיינו שאור של חטים ועיסה של חטים, אבל אם היה מין בשאינו מינו כיון שאין בו בנותן טעם היה מותר אע"פ שאין בו כדי לעלות באחד ומאה, והוא שוה לכל איסורין שבתורה, כדקתני סיפא להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומאה אסור, אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה בין שאין בהן לעלות באחד ומאה מותר, נמצא עכשיו בעבור שאין האיסור בעין אלא נתן טעם בהיתר ובטלו ממשו שוה לשאר האיסורין שבתורה, שאם יש בו בנ"ט אע"פ שיש בו לעלות באחד ומאה אסור, ואם אין בו בנותן טעם אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה מותר, שאלו הי' ממשו ולא נתן טעם כגון יבש ביבש אע"פ שהוא מין בשאינו מינו לא היה בטל בפחות ממאה ואחד אם לא הי' ידוע האיסור כדתנן בפ"ד דתרומות ר' יהושע אומר תאנים שחורות מעלים את הלבנות והלבנות מעלות את השחורות, עגולי דבילה גדולים מעלים את הקטנים והקטנים מעלים את הגדולים, העגולים מעלים את המלבנים והמלבנים מעלים את העיגולים, ור' אליעזר אוסר, ר"ע אומר בידוע מה נפלה אין מעלות זו את זו, וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו, כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות, נפלה שחורה השחורות אסורות והלבנות מותרות, נפלה לבנה הלבנות אסורות והשחורות מותרות, בשאין ידוע מה נפלה מעלות זו את זו, ונ"ל דאפילו ר' יהושע ור"ע דמקילין, הני מילי בתאנים שחורות ולבנות שכולן מין תאנים הן, אבל הרבה מיני פירות שנתערבו זה בזה ואחד מהן תרומה אין מעלין זא"ז ואין ממשה של תרומה בטל אלא באחד ומאה במינו, אבל כשבטל ממשו ונתן טעם ונימח בהיתר, אם אין בו בנ"ט אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה מותר כשאר כל האיסורין שבתורה, ורישא מפני שהוא מין במינו אע"פ שנימח האיסור ואינו בעין ואין בו בנ"ט אינו בטל עד שיהא בו באחד ומאה, כדין אם הי' ממשו קיים מפני שהוא מין במינו.
וההוא מין במינו דתנן ברישא דההיא מתני' לא דמי לההוא מין במינו דפליגי בי' אביי ורבא, דהתם תנן אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו כדי לחמץ אסור, טעמא דאין בו לעלות באחד ומאה, הא אם יש בו לעלות באחד ומאה ואין בו בנ"ט מותר, והכא אמרי' מין במינו בכל שהוא ואפילו באלף לא בטל, אלא אותו מין במינו דמתני' הוא חטים בחטים, אבל שאור ועיסה אינו שוין לא בשמא ולא בטעמא, אבל חמירי דחיטי וחמירי דשערי הן שוין בשמא, והילכך הוי דינו בכל שהו כדין מין במינו במשהו, אבל שאור ועיסה אינו מין במינו, והילכך אם אין בו בנ"ט בטל באחד ומאה, ולא קרא' התנא מין במינו אלא מפני ששניהם מין חטים וצריך להעלותו באחד ומאה, ולאו משום האי קושי מפרישנא הכי, דהא ל"ק ולא מידי דהך מתני' רבנן היא דלית להו מין במינו לא בטיל, ורבא ואביי דאמרי כר' יהודא, אלא משום דחזינא דאביי אזיל בתר טעמא ורבא בתר שמא, והכא לא שוו לא בטעמא ולא בשמא, ובחלא לגו חמרא נמי דלא שוו לא בטעמא ולא בשמא מודים שניהן שהם שני מינים, והה"נ בשאור ועיסה, כדפרישית בפ' כל שעה במהדורא בתרא, עיין במהדורא תליתאה שפירשתי דשאור ועיסה הן מין במינו.
וזה מה שאנו אומרים בתרומה שעולה באחד ומאה, זה החומרא אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא כל איסור שבעולם שנתערב בהיתר ואין ידוע האיסור וההיתר אע"פ שממשו קיים בטל חד בתרי, כדתנן בפ' גיד הנשה [צ"ו ע"ב] גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שהוא מכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט, וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שהוא מכירן בנ"ט ואם אינו מכירן כולן אסורין והרוטב בנ"ט, והוינן בגמרא [שם צ"ט ע"ב] על מה דתנן ואם אינו מכירו כולן אסורין מפני שממשו של איסור קיים ואין ידוע אי זהו, וניבטל ברובא אע"ג דאין מכירו ותירץ ברי' שאני, והה"נ הוינן [שם ק' ע"א] בחתיכה של נבלה ותיבטל ברובא, הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר, ותירץ שאני חתיכה הואיל וראוי' להתכבד בה בפני אורחים, אלמא כל איסור שנתערב בהיתר וממשו קיים ואינו ניכר אם לא נתן טעם בהיתר בטל ברוב, ומה שאמרנו גבי גיד ברי' שאני וגבי חתיכה מפני שראוי' להתכבד בה בפני האורחים ואינן בטלים ברוב הם חומרא דרבנן, וכן כל דבר שדרכו לימנות שאינו בטל מפני חשיבותו הכל הוא חומרא דרבנן, וכן התרומה שאינה בטלה ברוב אלא באחד ומאה היא חומרא דרבנן, ואע"ג דדרשינן את מקדשי, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא, דהכי אמרי' בנדה בפ' יוצא דופן [מ"ז ע"א] המדומע פטור מן החלה, ואמרי' חלה בזה"ז דרבנן ומש"ה אתי דימוע דרבנן ופטר לחלה דרבנן, דאי חלה בזה"ז דאורייתא לא אתי מדומע דרבנן ופטר לחלה דאורייתא, עיין מ"ש בפ' ואלו עוברין בפסח במהדורא בתרא, אלמא המדומע אינו אסור אלא מדרבנן, דמדאורייתא חד בתרי בטל וחכמים החמירו בתרומה להצריכה אחד ומאה ואע"פ שאינו דבר שדרכו לימנות או דבר הראוי להתכבד בו כגון סאה של חטין בצ"ט סאין אחרים, וזה חומר החמירו בתרומה, משא"כ בשאר האיסורין, וכך נ"ל נמי ערלה וכלאי הכרם שצריכין אחד ומאתים [ערלה פ"ב מ"א], מדרבנן הוא דסמכו אקרא דיחזקאל [מ"ה, ט"ו] דכתיב ושה אחת וגו' מן המאתים אבל מן התורה היו בטלים ברוב, והכי אמרי' בפ' הניזקין [נ"ד ע"ב] גבי ערלה וכלאי הכרם מדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור, והיכא דנימח האיסור ונתבשל בהיתר שאיסורו בנ"ט הוא מדאורייתא, כדאמרי' לקמן בפירקין א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזה כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ובזה השוו חכמים כל האיסורין ולא החמירו בתרומה ובערלה יותר משאר האיסורים שאם יש באיסור בנ"ט אסור ואם לאו מותר אע"פ שאין בו לעלות באחד ומאה, חוץ ממין במינו בתרומה שצריך אחד ומאה אע"פ שאין בו בנ"ט, כדתנן להחמיר מין במינו והיא חומרא דרבנן.
רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו ובמשהו. ק"ל דהכא אמרי' קסבר רבא מין במינו במשהו, ובפ' גיד הנשה [צ"ז ע"א וע"ב] אמרי' אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים כו' עד מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא, כגון שמנונית דגיד הנשה, אי נמי מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא דטעים בששים, הכא ס"ל כר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל, והכא ס"ל כרבנן דאמרי בטל, ותו דבמסכת זבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ט ע"א] אמרי' אמר רבא אמור רבנן בטעמ' ואמור רבנן ברוב' ואמור רבנן בחזות' מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברוב' והיכא דאית לי' חזותא במראה, אלמא ס"ל דמין במינו בטל ברוב כיון שאין אדם יכול להבחין טעמו, ויש לומר דאמור רבנן קאמר ולפרושי מילתייהו קאתי ולי' לא ס"ל אלא כדאמרי' בהלכתין מין במינו בכל שהו, וצריכין עיון, וכך מצאתי בתוס' כתוב ואע"ג דרבא גופי' קאמר בפ' גיד הנשה מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים האי אליבא דמאן דאמר מין במינו בששים אמרה ולי' לא ס"ל, ורבי יצחק מפאס זצוק"ל פסק התם דשמנוניתו דגיד הנשה משערינן ליה בששים כדרבא כו', וקשיא דידי' אדידי', דהכא פסק מין במינו בששים, ולקמן בהאי פירקא פסק מין במינו במשהו, וגם המורה פי' התם במילתי' דרבא אמור רבנן בששים בפ' בתרא דע"ז פסקי' הילכתא בכל איסורין שבתורה בששים, דמשמע מאי דפסקי בע"ז בששים אפילו במין במינו פסקי' הכי, וגם במילתא דר' חייא בר אבא דאמר כל איסורין שבתורה בששים, פירש היכא דבדקינ' ולא יהיב טעמא אי נמי ליכא למיקם אטעמא כגון מין במינו, דאלמא ס"ל למורה דמין במינו בששים, וקשיא דידי' אדידי', דהמורה פסק בפסחים בפ' כל שעה [ל' ע"א ד"ה אמר] דכל איסורין שבתורה מין במינו בכל שהו, כדכתבית לקמן בפירקין, הילכך ליכא לפרושי האי בששים אלא מין בשאינו מינו, ומילתי' דרבא נמי אמור רבנן קאמר, והן חכמים דפליגי אדר' יהודא ולי' לא ס"ל אלא כר' יהודא דאמר מין במינו במשהו כדאמר הכא בפירוש, עיין מה שכתבתי במהדורא תנינא בסוף מסכתין.
חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא והו"ל מין במינו ומין במינו במשהו רבא אמר בנ"ט ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא והו"ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ"ט. הכי גרסי', ולא גרסי' במילתי' דאביי בתר שמא אזלי' ובמילתא דרבא בתר טעמא אזלי', דא"כ קשיא דידהו אדידהו דלגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרי אמרי איפכא. ואי קשיא כיון דאמר אביי לעיל דבתר טעמא אזלינן היכי אמר דריחי' חלא וטעמי' חמרא חלא, ניזיל בתר טעמא וליהוי חמרא. תשובה אמר לך אביי אע"ג דטעמי' חמרא, כיון דריחי' חלא, חלא חשיב לאינשי, ועוד דעתיד למיתקף טובא, והילכך כיון דחשיב חלא לאינשי היכי מצינן למיזל בתר טעמא, ולא שייכא הכא פלוגתא דידהו דלעיל כלל, אלא בסברא קמיפלגי, דמ"ס חלא חשיב לאנשי, ומ"ס חמרא חשיב לאינשי. ובהא פלוגתא איפלגי נמי רב יהודא ורב חסדא בפ' המוכר פירות [צ"ה ע"ב] דרב יהודא סבר מברכין עליו בורא פרי הגפן, דחמרא הוא, ורב חסדא סבר שהכל, דחלא הוא, ואיפלגי בה נמי [שם צ"ו ע"א] ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, דר' יוחנן סבר ריחי' חלא וטעמי' חמרא חמרא וריב"ל סבר ריחי' חלא וטעמא חמרא חלא, ופסק רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל התם הלכה כריב"ל וכרב חסדא, ואינו נ"ל, דכיון דאיפלגי בהא פלוגתא אביי ורבא ובתראי נינהו, הא קיי"ל [ב"מ כ"ב ע"ב] בכל דוכתא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, וכך פסק גם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל דהלכה כרבא, וכך פסק גם רבי' חננאל זצוק"ל.
<h2>דף סו:</h2>
רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא הוא. קשיא לי היכי אמר רבא ריחא לאו מילתא היא, ושרי להריח יין נסך האסור בהנאה, והא בפ' כל שעה [כ"ה ע"ב] איפלגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דאביי שרי ורבא אסר, ופירש המורה שם כגון ריח קטורת של ע"ז, והתם מסתייע רבא מריח הקטרת דאמרי' התם אין מועלין בו, ודייק רבא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, אלמא מהתם מוכח דסבר רבא ריחא מילתא הוי אפילו בע"כ, כ"ש ברצונו. ונ"ל לתרץ דהיכא שרי רבא, הני מילי בריחא דיי"נ דלא חשוב ריחא דיין לברוכי על ריחא דידי' כי היכא דחשיב ריחא דבשמים וריח הפירות, כגון אתרוגא וחבושא, וכי היכי דלא חשיב לענין ברכה, ה"נ לא חשיב לענין איסורא, אבל ריח הבשמים דחשיב לענין ברכה, חשיב נמי לענין איסורא. ושייכא פלוגתא דהכא דאביי ורבא לפלוגתא דרב ולוי בפ' כיצד צולין [ע"ו ע"ב], אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה (שחיטה) כחוש אסור, דאזיל האי ומפטם לי' להאיך והדר האיך ומפטם לי' להאי, ולוי אמר בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר, ריחא לאו מילתא היא, עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר, ואמר בעל ההלכות בהלכות דם שחיבר והילכתא כלוי דקא מסייע לי' קרא [במדבר ו', ג'] משרת ליתן טעם בעיקר דאסור, דאטעמא הוא דקא קפיד רחמנא אבל ריחא לא, ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא, דעד כאן ל"פ רב ולוי אלא שצלאו, אבל צולין לא קאמר, ואי קשיא לך דעבד לוי עובדא בריש גלותא בגדי וד"א, הכי אמרי' עבד עובדא דאיבשל גדי וד"א ושרא, אבל לכתחלה אסור, ואיתמר בת תיהא גוי בדישראל ולא כלום ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא ולא כלום היא, וקם לי' אביי בשיטתי' דרב וקם לי' רבא בשיטתי' דלוי, וקיי"ל אביי ורבא הילכתא כרבא, והויא לה הילכתא כלוי דאמר ריחא ולא כלום הוא, וכך השיב גם רבי האי גאון זצוק"ל דהלכה כלוי אבל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחלה לא, דבין רב ובין לוי לא קאמרין אלא שצלאו, אבל צולין לכתחלה לא, גם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל פסק כאן דהלכה כרבא, ובפ' גיד הנשה אתיי' בגררא לפלוגתא דרב ולוי ופסק הלכה כלוי ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא, וגם המורה אמ' בכיצד צולין הלכה כלוי משום דפליגי בהא מילתא בבת תיהא ביי"נ אביי ורב' בשלהי ע"ז דאביי אסר ורבא שרי משום דריחא לאו מילתא הוא ואביי ורבא הלכה כרבא, וקשיא לי במה דפסקו רבוותא דווקא דיעבד אבל לכתחילה לא, דהא רבא שרי ביי"נ לכתחילה שיריח בו ישראל, והשתא דריחא דאיסורא ממש שרי לכתחילה, במאי דאיפטם בריחא דאיסורא לא כ"ש, ונ"ל דמדברי רבא יש להתיר אפילו לכתחילה, והאי דקאמרי בפלוגתא דרב ולוי שצלאו, לאו למימרא דדוקא דיעבד שרי, אבל לכתחילה לא, אלא להודיעך כחו דרב דאפילו דיעבד אסור, אבל לוי דסבר ריחא לאו מילתא הוי אפילו לכתחילה שרי כרבא, ורבי' חננאל זצוק"ל אמר ואע"ג דאיכא למימר כרבא דריחא לאו מילתא הוא קבלנו מרבותינו דאכתי צריכא עיונא ובהא לא שרינן לה דהא לא איפסקא הילכתא בהדיא, ובפ' כיצד צולין פסק הלכה כרב משום דאתוקמא מילתי' אליבא דכ"ע כדמוקים לה רבב"ח משמי' דר"ל ורב כהנא תנא כוותי' ומר בר רב אשי סבר כוותי', ואינו נראה לי, דאע"ג דתני רב כהנא כוותי' וסבר מר בר רב אשי כוותי' לא סמכינן אלא אפסקא דתלמודא דפסק אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, מדפרט יע"ל קג"ם ש"מ בכל דוכתא הלכה כרבא, ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל דחה זה הפסק של רבי' חננאל בפ' גיד הנשה מראיות אחרות, ולא נראו לי, ויש להחמיר כרבי' חננאל משום מר בר רב אשי דהוה בתרא וקיי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי.
<h2>דף סט.</h2>
פיסקא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כו'. רב אחאי שיער חלא בחמשין רב שמואל בר רב חייא שיער בשיכרא בשיתין והילכתא אידי ואידי בשתין. מתוך דברי ההלכה מוכח דבטל בששים, אבל בהלכות גדולות בהלכות יין נסך מצאתי כתוב, חבית שיש בתוכה משקין בין יין בין שמן בין כל משקין ונפל לתוכה עכבר או שרץ שיעורו אחד מאלף והחבית והמשקין מותרין, פחות מאלף אסורין החבית והמשקין, ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהי' כבתחילה, והילכתא משערינן חלא ושיכרא בשיתין מידי דהוה אכל איסורין שבתורה, הנה בעל ההלכות מחלק בין חלא ושיכרא ובין שאר משקין דקסבר דלא איפסקא הילכתא בשיתין אלא אחלא ושכרא אבל אשאר משקין סמכינן אמילתי' דרב תחליפא בר גזא דאמר לרבינא דילמא כתבלין בקדרה דמי דאפילו באלף לא בטיל, ומצאתי תשובה לרבי' האי גאון זצוק"ל על ענין זה, שמנה שרצים שנפל אחד מהם באחד מן המשקין דבר זה כתוב בהלכות ר' שמעון קיארא חבית שיש בה משקין בין (יי"נ) [יין] בין שמן ונפל לתוכה שרץ או עכבר שיעורו אחד מאלף ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחילה, ואין אנו יודעין מאין נסח ר"ש דברים הללו אלא ששמענו כי מעשים לבני ארץ ישראל שנמצאו בהם דברים הללו ומשם נסחם, ואשר מצינו בתלמוד בענין זה ההוא עכברא דנפל בשיכרא אסרי' רב לההוא שיכרא, אמרוה רבנן קמי' דרב ששת נימא קסבר רב נטל"פ אסור, א"ל בעלמא קסבר רב נטל"פ מותר והאי חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מני' ואפ"ה אסרי' רחמנא, ואמרי' בה אמר רבא הלכת' נטל"פ מותר, וטעמא דרב בעכברא בשיכרא לא ידענא מאי היא אי משום דקסבר נטל"פ אסור ולית הילכתא כוותי' אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח, ואיבעי' להו נפל לגו חלא מאי, ואמרי' בסופה רב אחאי שיער בחלא בחמשין רב שמואל ברי' דר' אבהו שיער בשיכרא בשיתין והילכתא אידי ואידי בשיתין ככל איסורין שבתורה, וקאמרי רבנן הני מילי היכא דלא אימרטוט שרץ ונמצא כולו, אבל אימרטוט לא בטל, דקאמרי' בשמעתא לענין עכברא דנפל לגו חלא וא"ל רב הלל לרב אשי הוי עובדא בי רב כהנא ואסר, א"ל האי אימרטוטי אימרטוט, רבינא סבר לשיעוריה במאה וחד, אמר לא חמור מתרומה דעולה באחד ומאה, א"ל רב תחליפא בר גזא לרבינא ולישערי' מר בפלפלין ותבלין דאפילו באלף לא בטיל, ובהכי רגילי רבנן דמורו ומחמרי, עד כאן התשובה, ומצאתי כתוב דגרסי' במס' תרומות בפ' י' בגמ' דבני מערבא ר' יוסי בר אבין הורה בהדין עכברא חד לאלף, ויש להקשות על מילתי' דרבינא דסבר לשעורי' בא' ומאה כתרומה דהא אינו עולה בא' ומאה אלא ביבש דאינו נ"ט, אבל היכא דאיכא נ"ט אפילו באחד ומאה לא בטל, כדכתבית לעיל, וה"נ בדבר לח דיהיב טעמא עסקי', תשובה, הכי סבר רבינא דטפי מששים לא יהיב טעמא ואפילו אי בעינן לאחמורי עלוי' נחמיר כתרומה, דהיכא דהוי מין במינו אע"ג דאינו בנ"ט בעינן בא' ומאה, כדכתבנא לעיל וה"נ מיסתעיין אי מחמירין בי' כתרומה, ואהדר לי' רב תחליפא דילמא יהיב טעמא כתבלין בקדרה.
<h2>דף סט:</h2>
פיסקא המניח נכרי בחנותו כו'. וכי מאחר דקי"ל הלכה כרשב"ג דלא חייש לשתימה וכוותי' כר"א דלא חייש לזיופא האידנא מ"ט לא מותבינן חמרא בי גוים. פירש המורה הלכה כר"א דלא חיישי' לזיופא דחותם א', ואינו נ"ל, דהא פסקי' הלכה לעיל בפ' אין מעמידין דיין צריך חותם בתוך חותם, ואם ר"א התיר בחותם א', א"כ קשיא הילכתא אהילכתא, א"ו לא התיר ר"א אלא בחותם בתוך חותם, ומגופת החבית שהיא טוחה בטיט יפה כחותם בתוך חותם דמי, והלכך ליכא למיחש שמא יפתח ויגוף, אבל השתימה אינו דומה כחותם בתוך חותם, ואי לאו דקי"ל כר"ש לא הוי שמעי' לה מר"א, א"נ מאי דאמרינן הכא מ"ט לא מותבי' חמרא בי גוים אפילו בחותם בתוך חותם קאמר, ולעולם מגופת החבית לבד לא יקרא חותם בתוך חותם, ועיין בקונטרס תשובותי ובמהדורא בתרא.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא חמרא דהוה יתיב בביתא דהוה דר ישראל בעלית' וגוי בתתא כו'. קשיא לי נהי דביממא חזי ליה מלעילא, בלילא מאי איכא למימר, ויש לומר כיון דישראל דייר עילוי' בליל' נמי מירתת דילמא מרגיש לי', והנכון לומר דלפי שעה הונח שם ולא שהה בלילה.
<h2>דף ע:</h2>
למימרא דטהרות אלומי מיי"נ אין דתניא חצר החלוקה במסיפס כו'. נ"ל דלא גרסי' דתניא, אלא דאיתמ', דאפלוגתא דרב ור' יוחנן לא אמרי' דתניא.
<h2>דף עא:</h2>
פיסקא המוכר יינו לנכרי כו'. סוף סוף מכי מטא אוירא דמנא דגוי קניא יי"נ לא הוי עד דמטי ארעיתא דמנא. זו השיטה מוכחת דאין הניצוק חיבור ליי"נ, דא"כ משעה שהגיע ראש הקילוח לקרקעיתו של כלי נעשה יי"נ, ואסר כל היין שבכלי של ישראל משום ניצוק, ואמאי בעינן שיגיע כל היין לקרקעית כליו של גוי. ומהכא מוכח דאויר כלי קני, ובגטין בפ' הזורק [ע"ט ע"ב] אמרי' דאויר כלי אינו קונה, עיין בקונטרסי במהדורא בתרא בפ' הזורק תירוץ הקושיא בהלכה הוא מלמעלה והיא מלמטה.
<h2>דף עב:</h2>
פיסקא נטל את המשפך כו'. לא פחסתו צלוחיתו תיפשוט ניצוק תבעי. קשיא לי כיון דר' חייא מפרש למתני' ותני שפחסתו צלוחיתו ומש"ה אסור, היכי לא מצי למיפשט מינה דניצוק אינו חיבור, ואי ניצוק הוי חיבור, אמאי איצטריך רבי חייא לפרושי מתניתין שפחסתו צלוחיתו, עיין במהדורא בתרא. ופסקא דהילכתא פסק המורה דניצוק חיבור, וכך פסק גם רבינו חננאל זצוק"ל וכך פסק גם רבנו יצחק מפאס זצוק"ל, אבל בהלכות גדולות לא מצאתי זכר לנצוק כלל.
אי גוי המערה אפי' גוא דחביתא נמי ניתסר. פי' התינח אי מוקמת לה בישראל מערה לתוך כלי שיש בו יי"נ, מצינא לאוקומה כגון דקא מקטף קטופי, ומש"ה קילוח שיצא לחוץ אסור ודגוא דמנא שרי, אלא אי מוקמית לה בגוי המערה וחשבת לאותו העירוי ניסוך, א"כ כל מה שבכלי אסור מפני שניסך ממנו. ואהדר כח גוי מדרבנן הוא כו', פי' עיקר הניסוך שישכשך ידו בתוך הכלי, אבל כשמערה ממנו אין זה אלא כחו, ולא מיתסר אלא מדרבנן, הילכך דבראי גזרו ביה רבנן, אבל דגוואי אי לא איחבר ע"י ניצוק לא גזרו בי' רבנן, עיין במהדור' תליתאה.
שאני התם דכולי' אגישתא ובת גישתא גריר. פי' ולא דמי לנצוק שהוא תלוי על ידי אדם המערה ואין הקילוח בא מאליו, ודמי לגישתא ובת גישתא ברזא דחביתא, שכיון שנפתח הברזא הקילוח בא מאליו, ולישנא קמא דר"פ דאמר בפירקין דלעיל דבהדי ברזא אסור ואידך שרי, לית לי' נצוק חיבור, ולית לי' סברא דרבא אפי' [במאי] דאמר בתר גישתא ובת גישתא גריר, ואע"פ שהשטה הזאת מוכחת דס"ל לרבא דנצוק לא הוי חיבור, לא דחינן למימרא דרב הונא ודרב חסדא בהכי דלא שמעי' לי' בפירוש דס"ל הכי, אלא רבותא קאמר דלא צריכנא לאידחוקי להכי, אלא אפי' למ"ד ניצוק אינו חיבור, הכא מודה דאסור משום דגריר אגישתא ובת גישת'.
<h2>דף עג.</h2>
פיסקא יין נסך אסור ואוסר בכל שהו כו'. לא דנפל חמרא דהתירא למיא דאיסורא. פי' המורה וכגון דנפל כולי' כחדא דלא איפשר למיא דאיסורא לבטולי', ואינו נ"ל, דאע"ג דנפל פורתא פורתא מכי נתרבה חמרא דהתירא עד דלא יהבי בי' מיא טעמא שרי, דלא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא להקל ולבטל את האיסור, אבל להחמיר לבטל את ההיתר לא, אלא כיון דלית ביה באיסורא בנ"ט שרי. עיין בקונטרס תשובותי בתשובה ז'.
<h2>דף עג:</h2>
אלא הכא ברואין קמיפלגי חזקי' לית ליה רואין ור' יוחנן אית לי' רואין. נ"ל דהלכה כר' יוחנן משום דרבא דהוא בתרא קאי כוותי', דהכי אמרי' בפ' גיד הנשה [ק' ע"א וע"ב] רבא אמר הוי מין במינו ודבר אחר וכל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתור' במינן במשהו שלא במינן בנ"ט. אמר ר' חננאל זצוק"ל ואע"ג דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן הילכתא כר' יוחנן, הכא ק"ל כרב ושמואל, וכך אמר גם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל איכא מרבוותא מאן דפסק הילכתא כר' יוחנן וריש לקיש דקי"ל דכל רב ור' יוחנן ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואיכא מ"ד אע"ג דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל, ומסתברא כוותי' דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחיטי וחמירי דשערי כרב ושמואל שייכא, אבל המורה אמר לעיל בהאי פירקא [ס"ט ע"א ד"ה ה"ג וכן] גבי עכברא דנפל בשיכרא דפסק תלמודא והלכתא אידי ואידי בשתין, ה"ג וכן כל איסורין בששים וכן הלכה רווחת בישראל כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמי' לי' בפסחים [ל' ע"א] במשהו וטבל ויי"נ במינו דמוקמי' להו לקמן במשהו, ואינו נ"ל זה הפסק, דהא אביי ורבא דבתראי נינהו ס"ל כרב ושמואל, וגם בפסחים בפ' כל שעה פסיק רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, אלמא כרב ושמואל ס"ל בכל איסורין שבתורה, וגם המורה אמר שם שמעי' מינה דפסק רבא הילכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, דלא שאני לן בין חמץ לשאר איסורין אלא בהא מילתא דגזר שלא במינו אטו במינו, וש"מ חלב שנפל בקדרה אסור במשהו, וכן הלכה, והא דקי"ל כל איסורין שבתורה בס' שלא במינן הוא, וקשיא דידי' אדידיה, וזה הוא עיקר מה שפסק בפסחים, ומה שאמר דחלב שנפל בקדרה אסור במשהו דאלמא חלב בבשר מין במינו חשוב, אינו נראה לי, דהא בפ' גיד הנשה [צ"ח ע"א] אמרי' בתרבא דנפל בדיקולא דבישרא דמשערי' לי' בששים והכי סברי התם רב אשי ומר בר רב אשי, דאלמא מין בשאינו מינו חשוב דאי מין במינו חשוב ואפ"ה משערי' לי' בששים, א"כ אתו כר' יוחנן וריש לקיש, וקשיא הילכתא אהילכתא, דהא הני הוו בתראי טפי מרבא, אלא ודאי מין בשאינו מינו חשוב, ואע"ג דלגבי שמנונית דגיד הנשה אמר רבא התם [צ"ז ע"ב] דחשיב מין במינו, דוקא בשמנונית דגיד הנשה אמרי' הכי, משום דבשר גמור הוא וישראל קדושים נהגו בו איסור, אבל לעולם חלב בבשר מין בשאינו מינו ומשערי' לי' בששים, ובשאלתות דרב אחאי בפרשת צו את אהרן מצאתי שפוסק ההלכה כרבא דאמר בחולין אמור רבנן בששים כגון מין במינו דליכא למיקם אטעמא וכר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך, ואינו נראה לי, דאי הכי ס"ל לרבא, א"כ קשיא דידי' אדידי', אלא ודאי אמור קאמר ולי' לא ס"ל, ובפ' כל הבשר [ק"ט ע"א] כתב המורה בהלכות טיפת חלב דהלכה כרב ושמואל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו כדס"ל לאביי [ורבא] דבתראי נינהו גבי חלא לגו חמרא כו', והתם כתב נמי המורה דחלב שנתבשל עם הבשר דלא הוי מין במינו אלא מין בשאינו [מינו] וצריך בנ"ט, עיין בקונטרסי בשלהי ע"ז במהדורא בתרא שכתבתי משם רבינו יעקב זצוק"ל דאביי ורבא כר' יוחנן ור"ל סביר' להו.
פיסקא זה הכלל מין במינו כל שהו כו'. פי' דוקא ביי"נ משום חומרא דע"ז אמרי' הכי דמין במינו במשהו אבל בשאר איסורין לא, וסתמא כרבנן דפליגי על ר' יהודא בפ' כיסוי הדם [פ"ז ע"ב] דאמר אין דם מבטל דם.
<h2>דף עד.</h2>
פיסקא אלו אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך. פי' המורה חבית אחת באלף חביות, וזה שפירש כן, נ"ל משום דאמרי' בגמ' דהאי תנא אית ליה תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה, מש"ה פי' חבית של יי"נ דנמכרת במנין, ואינו נ"ל, דהא רישא דתנן יי"נ אסור ואוסר בכל שהו בע"כ יין ביין הוא ולא חבית בחביות, מדתני יין במים ומים ביין בנ"ט, מכלל דרישא יין ביין ממש מיירי ולא חביות בחביות, וכן תנן נמי לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה, ש"מ דאפילו יין ביין אוסר בכל שהו ואע"ג דאינו דבר שבמנין, ואי קשיא הא אמרי' בגמרא דהאי תנא בעי תרתי, תשובה, נ"ל דוקא בשאר כל האיסורין, אבל ביין נסך לא, משום חומרא דע"ז, והילכך אע"ג דלא הוי דבר שבמנין לא בטיל.
האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כו'. נ"ל דמאי דתנן בפ' גיד הנשה [צ"ו ע"ב] גיד הנשה שנתערב בין הגידים בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולם אסורים, והכי תנן נמי [שם] גבי חתיכה של נבלה, ומוקי טעמא בגמרא התם דגיד וחתיכה חשיבי ולא בטלי, האי תנא פליג אמתני', דקסבר כל דבר שבמנין אפילו אם אינו אסורי הנאה לא בטל, וכן נמי מאי דתנן בפ"ג דערלה האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד, משערי הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק, האי תנא נמי פליג אמתני' וקסבר דכל איסורי הנאה אפי' אם אינו דבר שבמנין לא בטל, וכן נמי מאי דתנן בתמורה [כ"ח ע"א] כל האסורין ע"ג המזבח אוסרין בכל שהו הרובע והנרבע המוקצה והנעבד האתנן והמחיר והכלאים טרפה ויוצא דופן, האי תנא פליג אמתני', וקסבר אע"ג דאין איסורי הנאה, כיון דהן בעלי חיים וחשיבי, כדאמרי' בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ג ע"א], לא בטלי. פירש המורה תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסורי הנאה דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל, אבל פרוסת חמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהן לנהר והשאר נותן לכלבו, וחתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסורי הנאה הוא בטלה ברובא ושדי חדא לכלבים ואינך שרי באכילה, ואינו נ"ל מה שאמר לגבי חמץ והשאר נותן לכלבו, אלא אפילו באכילה שרי, דכיון דבטל ברוב מה לי איסור הנאה מה לי איסור אכילה, כי היכי דבטל איסור הנאה דידי' ואיסור אכילה דנבלה, הה"נ בטל איסור אכילה דידי', גם אינו נ"ל מה שאמר משליך אחד מהם לנהר או לכלבו, אלא כיון דבטל ברוב הכל מותר, דתנן בפר' ב' דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והביכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זע"ז וצריך להרים, הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפין זע"ז וא"צ להרים, ומקשה בירושלמי על התרומה דתנן צריך להרים והלא ערלה וכלאי הכרם איסורן חמיר ושנינו שא"צ להרימן אלא בטלין, ופריק מש"ה צריך להרים משום גזל השבט, פי' משום גזל הכהנים, שהתרומה צריך לתתה לכהנים, אבל ערלה וכלאי הכרם דאין שם גזל בטל האיסור וא"צ להרים, אלמא כל האיסורים שבתורה בטלים וא"צ להרים חוץ מתרומה מפני גזל הכהנים.
פיסקא יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו. פי' לא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דר"א ורבנן, דאיפלגי בפ' כל הצלמים [מ"ט ע"ב] דר"א אמר יוליך הנאה לים המלח וחכ"א אין פדיון לע"ז, דהתם הוי שרי ר"א להוליך דמי הנאה לים המלח, ובתר דפדה להנאת ע"ז מותרות כל החביות למוכרן, ואע"ג דמוכר חבית של יי"נ ומקבל דמי' ונמצא נהנה מע"ז, מותר, משום דכבר פדאו ופקע לי' לאיסורא, אבל אם לא פדה ע"ז, יש לומר דאסר ר"א למכור כל החביות לגוי חוץ מדמי חבית יי"נ, כיון דלא פדה חבית יי"נ בכל חדא וחדא איכא לספוקי דילמא הדא הוא דיי"נ, ואע"ג דמתנה בהדיה חוץ מדמי יי"נ לא מיפקע איסורי' בהכי ואין זה דרך פדיון, ודוקא דרך פדיון שרי ר"א, אבל זה שאינו דרך פדיון כרבנן דפליגי עלי' דר"ש ס"ל, וי"ל דבדרך פדיון שרי ר"א כ"ש למכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו, שאינו נהנה מיי"נ כלל וכלל, ורבן שמעון נמי דשרי למכור כולו לגוי, י"ל דוקא בכי האי גוונא שרי דלא מיתהני מיי"נ כלל, אבל ע"י פדיון לא, דאין פדיון לע"ז, ובתר הכי כי שקיל דמי אותו חבית נמצא דדמי יי"נ קא שקיל, וי"ל דשרי כה"ג בלא פדיון וכ"ש ע"י פדיון, ומש"ה קבעי הלכה כר"א או כר' שמעון משום דלא שייכא פלוגתייהו להדדי כלל, וכי עביד לה פדיון שרי לזבונינהו כולהו ולמישקל דמי כולם, דהלכה כר"א, ואי לא עביד לה פדיון מוכרין כולן לגוי חוץ מדמי יי"נ כר"ש.
אמר רב נחמן הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביות מותר. נ"ל דאפילו ע"י פדיון נמי אסור, דהא בפ' כל הצלמים [מ"ט ע"ב] דאיפסוק הלכה כר"א אמרינן אמר רב אדא בר אהבה ל"ש אלא פת אבל חבית לא, ורב חסדא אמר אפילו חבית, ודוקא חבית התיר רב חסדא, אבל יין ביין לא. גרסי' בפ' כל הזבחים שנתערבו אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו אמר רב טבעת ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, אמר ר"ל חבית של תרומה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דנפל איסורא נפל.
